פרסבת- אל תעזוב אותי

5

נקודת מבט: פרסי

״לא״ אמרה אנבת בכעס. ״אני צריכה שתקשיב לי, מה שאתה חושב שקרה- זה לא ככה. אני אסביר הכל רק ב-״

״מה שאני חושב שקרה? אוי אנבת, אני לא צריך לחשוב שום דבר. אני יודע כי ראיתי. ראיתי את זה בעיניים שלי - את. נישקת. אותו.״ ירקתי את המילים ״ותאמיני לי שהייתי רוצה למחוק את התמונה הזו מהראש שלי אבל אני לא יכול, אני לא מצליח.״ דמעות עלו בעיני ״והחלק הכי גרוע הוא שאת בכלל לא התכוונת לספר לי.״ לא שאלתי את זה, הצגתי את זה כעובדה, אבל בתוכי קיוויתי שהיא תגיד שהיא כן התכוונה לעשות את זה.

היא השפילה את מבטה והדמעות הכתימו את לחייה.״היית סולח לי?״ היא שאלה בשקט. כשלא עניתי היא הרימה את מבטה והוסיפה בלחישה צרודה ״לא רציתי לפגוע בך, לא רציתי לספר לך כי לא הייתה לזה שום משמעות.״

אבל מה אם זה כן הצית בה משהו? מה אם כן הייתה לכך משמעות ובגלל זה היא לא סיפרה לי? לא הצלחתי להוציא את המחשבות האלו מראשי כשהישרתי את מבטי אל שלה ומבטינו התנגשו. ״כן טוב״ לסתי תהדקה ״פגעת.״

עברתי על פניה ובצעדים גדולים יצאתי מהספריה. מחיתי את שאריות הדמעות מפני וניסיתי לגרש את מחשבותי הבוגדניות. שמעתי צעדים נמרצים מאחורי, אני לא אסתובב אמרתי לעצמי שוב ושוב בהחלטיות.

אני לא אסתובב.

אני לא אסתובב.

״מוח עצה״ היא אמרה מאחורי. נעצרתי.  תמשיך ללכת אידיוט! צעק עלי הקול בראשי. אבל לא יכולתי. לא משנה כמה פגוע וכועס הייתי, הכאב בקולה הגיע אלי בכל פעם. הסתובבתי אליה. פניה היו מוכתמות בשובל של דמעות, שערה הזהוב היה פרוע ועיניה היו קרועות לרווחה בפגיעות שלא ראיתי בהן מעולם.

״מוח עצה... בבקשה״ היא התחננה ״אל תלך, לא עכשיו. לא ככה״ הדמעות המשיכו לזלוג מעייניה. היא התקרבה, הצמידה את מצחה למצחי וידיה חפנו את פני. נשימותיה היו מקוטעות אבל יכולתי להרגיש את חמימותן על עורי כשהיא התקרבה עוד ועוד, מצמידה בנואשות את שפתיה לשלי.

היה בי חלק שרצה לשקוע בנשיקה שלה, ברוך שפתייה המוכרות שגרמו לעולם להיות מקום טוב יותר, בטוח יותר. אבל לא יכולתי לשחרר את הכאב שפעם בחזי כמו פטיש. לא יכולתי שלא לראות אותו, להרגיש אותו כשהסתכלתי עליה. הידיעה שעכשיו הוא יודע את טעם שפתיה גרמה לדמי לגעוש. התנתקתי ממנה, תפסתי את ידיה הרועדות והרחקתי אותן מפני, שכעת, היו גם הן רטובות מדמעות ״אנבת, אני- אני לא...״ בלעתי רוק ״אני לא יכול״ הצלחתי להגיד כשהתרחקתי ממנה, הצבעתי על שנינו ״זה-״ הרגשתי את קולי רועד כשהמיליים יצאו מפי ״ מה שהיה פה בינינו, זה נגמר.״

~~~

תיכון וולברי היה רחוק מביתי. לכן, אחרי התייעצות עם אימי החלטתי, לפחות בשביל הסמסטר הזה להיכנס לפנימיה. כשהגעתי בבוקר, הספקתי בקושי להניח את התיקים בחדר לפני שהלכתי לפגישה שנקבעה לי עם המנהל. לא הספקתי לפגוש את השותף שלי לחדר, אבל כן הספקתי לקבל הצצה לערבובית הבגדים שהייתה זרוקה על הרצפה- כבר זה, בשבילי היה סימן טוב. אני לא חושב שהייתי שורד שותף מצוחצח ונקי, עם מישהו קצת פרוע אני אוכל להסתדר מצויין. לפחות זה מה שחשבתי בבוקר. אבל עכשיו, כשראיתי את העניבה על ידית הדלת רציתי לצרוח.

ירדתי חזרה לקומה התחתונה. בצידה הימני היו ספות וכורסאות, ובצידה השמאלי שולחנות למידה. נערים ונערות היו מפוזרים בקבוצות ברחבי החדר, חלק לומדים וחלק יושבים ומדברים.

שקעתי באחת הספות בירכתי החדר, על ידה היה שולחן קטן עם מנורה שהפיצה אור זהוב ורך אבל אחרי מספר דקות היא הבהבה קלות וכבתה משאירה אותי באפלה שקטה ורכה שעטפה אותי בחיבוק. בדיוק כשהתכוונתי לקום הבחנתי בהבזק של צבע מעבר לחלונות הגדולים שהיו מולי והשקיפו על החצר.

נדרכתי. העברתי את מבטי על החצר הריקה אבל לא ראיתי דבר שחרג ממקומו. כנראה זו העייפות החלטתי, אבל הכנתי את עצמי לכל דבר כשהתרוממתי ועברתי לכורסא אחרת. הוצאתי את אנקלוסמוס, שהייתה עכשיו בצורת העט ושיחקתי איתה בידי. המשקל המוכר הרגיע אותי.

הוצאתי מתיקי את ספרי הלימוד וניסיתי לעבור על החומר אבל לא משנה כמה ניסיתי מחשבותי היו במקום אחר. התחלתי להתהלך בחוסר שקט סביב החדר וכמה נערים העיפו בי מבטים בוחנים כשחלפתי על פניהם. אחת הנערות - אמילי? כך היא אמרה שקוראים לה? התחילה ללכת איתי, אבל אחרי שהיא ניסתה כמה פעמים לפתח שיחה ולא הראיתי שום נכונות לעזור לה היא עזבה אותי לנפשי.

זה כנראה לא היה נחמד במיוחד. אבל לא הייתי במצב רוח ידידותי, למעשה הייתי במצב רוח פגוע, קודר ואפלולי. רציתי לשקוע בתוך בועה אפלה ולא לצאת ממנה לעולם.

לא ידעתי כמה זמן ישבתי שם, אבל בסופו של דבר החשכה לקחה אותי איתה ושקעתי בשינה טרופה. אור ורעש העיר אותי בשעה מוקדמת. סילקתי את קורי השינה מעיני ופתחתי את עיני כדי לראות נערים ונערות בתלבושת אחידה ממהרים לבניין השני.

הרמתי את תיק הגב שלי והבחנתי שעל השולחן הקטן לידי מונחת כוס קפה, אדים חמים עלו ממנה וחיממו את פני כשהרמתי אותה. הנחתי שאנבת השאירה אותה שם. לא הייתי בטוח למה ולא היה לי זמן לחשוב על כך. לקחתי אותה ומיהרתי ליום השני שלי בבית הספר החדש.