פרסבת- אל תעזוב אותי

3

נקודת מבט: פרסי

הסתובבתי בניסיון לצאת משם אבל בחוסר קואורדינציה מושלמת נתקעתי בקיר ומעדתי אחורה.

״פרסי?״ אנבת הבחינה בי ורצה אלי בחיוך. היא כרכה את זרועותיה סביבי וטמנה את ראשה בצווארי ״איפה לעזאזל היית מוח עצה?״ היא לחשה לי.

קפאתי. לא הצלחתי לזוז, לא חיבקתי אותה בחזרה  אבל גם לא התנתקתי ממנה. היא הרגישה שגופי מתקשח, היא שחררה אותי וזרועותיה נפלו לצידי גופה כשנעמדה מולי. בחנתי את פניה, את אפה הקטן, שפתיה הדקות, כל נמש ונקודת חן, שערה הארוך היה פזור על כתפיה ועיניה האפורות הביטו בי.

פאק. היא הייתה כל כך יפה.

״בוא״ היא משכה אותי אחריה לתוך אחד החדרים. היא סגרה את הדלת מאחוריה ורעש המוזיקה התעמעם. היא לא הדליקה את האור, החדר היה חשוך ואפלולי והואר רק על ידי אור הירח שנכנס בקלות דרך אחד החלונות. שנינו התיישבנו על המיטה הגדולה שעמדה באמצע החדר.

״קרה משהו?״ היא שאלה.

הבטתי בה ״אני לא יודע״ גבותי התרוממו ״קרה משהו?״

״אני... לא- מה?״

משכתי בכתפיי וניסיתי להיראות אדיש ״שאלתי אם קרה משהו שאת רוצה לספר לי?״ ניסיתי שוב.

היא שתקה לרגע ״הרבה, כן.״ ענתה והמשיכה  ״כירון שלח אותי למצוא חצוי שהתחמק כב-״ נעמדתי והיא הפסיקה את שטף דיבורה והתכווצה. היא מדברת איתי על חצוי? ההבנה נחתה עלי. היא לא ידעה שאני יודע, היא לא ראתה אותי באותו יום. היא בכלל לא התכוונה לספר לי על הנשיקה. דמעות עלו בעיני וניסיתי לדחוף אותן חזרה כשהפניתי אליה את גבי.

״מוח עצ- פרסי?״ היא שאלה בשקט ושמעתי את רשרוש השמיכות כשהיא נעמדה ״מה קורה?״

צחוק חלול נפלט מפי כשהסתובבתי אליה ונענעתי את ראשי ״את לא מתכוונת לספר לי?״

״לספר לך מה?״

״על הבחור הבלונדיני״ ירקתי את המילים.

״הבחור הבלונדיני...? אתה מתכוון לדאש?״ שפתיה התכווצו ״רק דיברנו עכשיו במסדרון, לא קרה כלום. האמת שזה מה ש-״

״אנבת״ אמרתי בקול חד והיא השתתקה ״ראיתי אתכם״ קולי היה קר. חשבתי שהיא החווירה, אבל לא יכולתי להיות בטוח בגלל החושך. ״באתי לראות אותך שבוע שעבר וראיתי אתכם...״ לא הצלחתי לסיים את המשפט ורק השפלתי את מבטי. פחדתי שאם אביט לעיניה כל האדישות והקור שהצלחתי לגייס יתנדפו ממני ואאבד בעיני הסערה שלה לנצח.

היא הרימה את ידה, אצבעותיה כמעט נגעו בעור פני כשנרתעתי, ראיתי את הבעתה הפגועה ובעוד מבטי התקשה ליבי התכווץ.

״אין לך שום דבר להגיד?״ אמרתי כשדמעות החלו לזלוג מעייניה, היא פתחה את פיה אבל אחרי כמה רגעים סגרה אותו. נאנחתי, נענעתי את ראשי ויצאתי מהחדר, טורק את הדלת מאחורי. דמעות חמות, אלו שהצלחתי לעצור עד עכשיו החלו לזלוג על פני. אבל אלו לא היו דמעות של עצב או כאב אלה היו דמעות של כעס וזעם. הבטתי למקום שבו עמדו מקודם אנבת ו.. דאש? חיפשתי אותו בעיני אבל לא מצאתי אותו, למען האמת לא הייתי בטוח מה הייתי עושה אם הוא היה כאן עכשיו. כנראה משהו מטומטם. הזעם נבנה בתוכי כבר ימים והרגשתי את הצורך לשחרר אותו החוצה. עשיתי את הדבר הראשון שחשבתי עליו והכנסתי אגרוף לקיר.

~~~

״פרסי״ ג׳ייסון מצא אותי במטבח עם קרח על ידי.  גבותיו התכווצו ״מה קרה? מצאו אותנו?״ שאל בדאגה. צחוק חלול נפלט מפי- הוא חשב שהייתה פה מפלצת. כנראה שבאמת הייתה, פשוט לא מהסוג שהוא דמיין, הנדתי את ראשי לשלילה והתיישבתי על הרצפה המרוצפת.

״אחי אתה מתחיל להלחיץ אותי, מה קורה?״ הוא התיישב לידי.

משכתי בכתפיי ושלחתי את ידי כדי לתפוס בירה מהשולחן שלידנו, לגמתי ממנה ״אנבת״ אמרתי כאילו זה מסביר את הכל.

״אני לא יודע מה קורה ביניכם, אבל אני בטוח שתצליחו לעבור את זה. מה קרה בסוף עם הקבלה לתיכון וולברי?״ העפתי בו מבט והוא הסביר ״פייפס זרקה על זה משהו.״

למען האמת כבר קיבלתי תשובה אבל שכחתי לבדוק, בכלל לא חשבתי על זה בימים האחרונים. משכתי את הטלפון שלי (הערת הכותבת - תזרמו עם הקטע של הטלפונים). לא השתמשי בו כמעט בכלל, זה היה מסוכן בכלל להחזיק אחד. פתחתי אותו, נכנסתי לאפליקציה ופתחתי את ההודעה.

אנחנו שמחים להודיע לך פרסאוס ג'קסון שהתקבלת לתיכון וולברי
אם תרצה להיכנס גם לפנימיה נצטרך שתודיע לנו בהקדם האפשרי...

ההודעה המשיכה אבל כל מה שיכולתי לעשות היה לבהות במילים. התקבלתי. התקבלתי. הלב שלי החל לפעום במהירות והרגשתי חום בחזיי. כל מה שרציתי היה לרוץ ולספר לאנבת את החדשות הטובות. תפסתי את עצמי וקטעתי את המחשבה כשהמציאות נפלה עלי. זה כבר לא שינה שהתקבלתי, לא התכוונתי ללכת.

״נו״ האיץ בי ג׳ייסון ״זה רע?״

״התקבלתי״ הרמתי את עיני ופגשתי במבטו המופתע. קצת מעליב אם תשאלו אותי.

״למה אתה לא שמח?״

״זה כבר לא משנה, אני לא יכול ללכת״ אמרתי בחוסר סבלנות.

״למה לא?״ הוא לחץ.

״כי רציתי ללכת בשבילה, כדי שנוכל להיות יותר זמן יחד אבל עכשיו...״ קולי דעך. ״היא נישקה מישהו אחר, דאש משהו״ פלטתי.

ג׳ייסון רק הביט בי ״מה?״  אחרי כמה רגעים הוא התעשת ״אתה לא צוחק״ ההבנה התפשטה על פניו ״וואי אחי, אני מצטער.״

לגמתי שוב מהבירה ושנינו שתקנו לזמן מה. כשבאתי להגיד לו שאני מתכוון לזוז הוא התפרץ ״לא. לא. לא! היא הולכת ומתעסקת עם מישהו אחר אז אתה בורח? לא אחי אין מצב!״ הוא קם מהרצפה והחל להתהלך במטבח כשהוא נתקע באנשים. לא ראיתי את הצד הזה שבו, ואם הייתי כמה דווקא חיבבתי אותו ״ טוב פייפס כנראה תרצח אותי על זה שאני בכלל מציע את זה״ הוא חשב על זה לרגע ״כן גם אנבת אבל לדעתי אתה צריך ללכת. זה בית ספר טוב שיכול באמת להועיל לך. אל תלך בשבילה, לך בשבילך.״

אחרי רגע הוא הוסיף בחיוך עקום ״ואתה יודע, אם במקרה תהיה לך הזדמנות להוציא לה קצת את העיניים מה רע?״