נקודת מבט: אנבת
החלטתי להתרכז בלימודים. כן, להתרכז בלימודים יכולה להיות הסחת דעת טובה.
להתרכז בלימודים ובמשימה של כיירון. היא אמנם השאירה אותי ערה ימים ארוכים והייתה אחת הסיבות שפרסי עזב אותי אבל אם כמה שחצויים יכולים להיות חתיכות של קוצים בתחת, לא יכולתי לעזוב את המשימה הזו באמצע.
בסופו של דבר, פרסי ראה משהו שלא הבין ולא נתן לי הזדמנות להסביר אותו- אם הוא רוצה להתנהג כמו אידיוט, מי אני שיעצור אותו?
הפעמון צלצל בדיוק כשהמורה דור נכנס והכיתה השתתקה באחת. קבוצות התלמידים התפזרו וכל אחד התיישב במקומו, הוציא וסידר את ספריו בציפייה לעוד שיעור ספרות משמים.
לידיה, נערה נמוכה וחייכנית, שהייתה תמיד יושבת איתי בשיעור הזה לא נראתה כלל כשסרקתי בעיני את הכיתה בחיפוש אחריה. לא התאים לה לאחר או להחסיר, תהיתי אם קרה לה משהו.
מחשבותי היו מלאות בתרחישים מגוחכים שהיו יכולים למנוע מלידיה להגיע לשיעור, כך ששמתי לב שמישהו התיישב לידי רק כשהוא הוציא את ספריו בזריקה על השולחן.
העפתי בו לרגע מבט, אבל כשזיהיתי אותו סובבתי את ראשי חזרה קדימה במהירות כשליבי פועם במהירות. זה כאב יותר משחשבתי.
למען האמת לא חשבתי שמשהו יכול להיות כואב כל כך.
הוא היה כל כך קרוב- אבל כל כך רחוק.
לא יכולתי להביא את עצמי להביט בו שוב, לא יכולתי לעשות את זה לעצמי.
תתרכזי בתוכנית שלך! אמרתי לעצמי שוב ושוב. תתרכזי בלימודים ובסופו של דבר זה יעבור. אחרי חצי שעה של נאומים ארוכים מפיו של המורה דור ראשי החל להתכסות בעננים של עייפות, שדה ראייתי התחיל להשחיר ועפעפי נהיו כבדים יותר ויותר עם כל רגע שחלף. לזמן קצר ניסיתי להילחם בחשכה שרצתה לקחת אותי, אבל בסופו של דבר השענתי את ראשי על ידי ועיני נעצמו.
~~~
״אנבת צ'ייס, אנבת צ'ייס! אנבת צ'ייס!״ הצעקה הרמה הדהדה בכיתה והקפיצה אותי ממקומי. ידי נשלחה אוטומטית לסכין שהיה טחוב בנעליים שלי אבל יד נוספת תפסה בזרועי בחוזקה לפני שהגעתי אליה.
העברתי את מבטי לאורך היד עד שפגשתי בעיניו הירוקות של פרסי. לרגע כל מה שעשיתי היה להביט בו, לטבוע במבטו עד שהדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו היה ידו על שלי.
מה שהיה פה בינינו, זה נגמר.
משכתי את ידי. הוא שחרר והסב ממני את מבטו.
החזרתי את מבטי קדימה ומצאתי את המורה דור מביט בי בכעס דרך משקפיו העגולים. ״אני מבין שהשיעור שלי לא מענין אותך מיס ציי׳ס?״
לידיה לא הייתה נותנת לי להירדם. חשבתי במורת רוח לפני שעניתי ,״לא - זאת אומרת כן, הוא מעניין.״ הסמקתי ומיהרתי להוסיף ״מאוד, מאוד״.
הכיתה נמלאה בגל של צחקוקים.
המורה דור התרחק מהשולחן שלי וחזר למהלך השיעור. שפשתי מעיני את קורי השינה שדבקו בהן והשתדלתי להקשיב בשאר השיעור.
YOU ARE READING
פרסבת- אל תעזוב אותי
Romance-פאנפיק פרסבת ״מוח עצה״ היא אמרה מאחורי. נעצרתי. תמשיך ללכת אידיוט! צעק עלי הקול בראשי. אבל לא יכולתי. לא משנה כמה פגוע וכועס הייתי, הכאב בקולה הגיע אלי בכל פעם. הסתובבתי אליה. פניה היו מוכתמות בשובל של דמעות, שערה הזהוב היה פרוע ועיניה היו קרועות...
