אחרי שהלכת...

פרק ראשון- אותו הטקס

חמש שנים עברו.
אני כל שנה בהלם מחדש איך העולם המשיך בחייו כאילו כלום לא קרה, כאילו אחי התאום לא התאבד לפני חמש שנים.

אני מתהלכת ברחבי בית העלמין המוכר לי עד מאוד, פעם הייתי מפחדת מהמקום הזה אבל בשנים האחרונות אני מבלה בו המון, כל ימי הולדת, חגים, ארועים מרכזים בחיי או סתם ימים של צורך עז לדבר איתו אני מגיעה לכאן ויושבת בספסל שליד קיברו.

עוד מעט יתחיל אותו הטקס.
שקורה בכל שנה.
עם אותם האנשים.
ואותם הסיפורים.
אמא שלי תבכה, ואבא שלי יעטוף אותה בחיבוק, ואז דוד שלי יזרוק את אותה הבדיחה בחיוך עצוב.
ואורי יעמוד בין אמא לאבא אבוד כל כך, בסיטואציה שאליה הוא נולד ממש לפני ארבע שנים.
ואז המבטים יעברו אלי וכולם יצפו ממני לנאום איזה קטע עצוב.
ואני לא אדבר, כי אני אף פעם לא מדברת.
והיחיד שישים לב, זה הבחור ממנו ניתקתי קשר באותו יום שזה קרה.
והוא יציל אותי, כן אני מאמינה שזה מה שהוא חושב על עצמו החי בסרט הזה.
שהוא מציל אותי.
למען הסר ספק אני לא צריכה הצלה ובטח שלא ממנו.

אני פה רק כי אידן היה הדבר הכי קרוב אלי.
בשר מבשרי.
דם מדמי.
הוא היה חשוב לי יותר מעצמי.
אבל אני לא הייתי חשובה לו כנראה בכלל.
כי הוא הרס אותי.
הוא התאבד והרס אותי!
כן אני עדין כועסת, גם אחרי חמש שנים.

כנראה שאפשר גם לשנוא בן אדם וגם לאהוב אותו עד כאב.

"מיכאלה בואי מתחילים" אמא שלי מוציאה אותי מבהיה ממושכת בשמיים.
אני נעמדת בשקט ליד הורי.
עם השנים כמות האנשים שמגיעים הלכה וירדה.
בשנה הראשונה היו כמעט 100 איש.
רובם חברים.
בשנה השניה והשלישית היינו כבר חמישים.
שנה שעברה הגיעו ארבעים בלחץ.
והשנה, השנה אני סופרת 26 איש בלבד.
מתוכם 13 חברים והשאר משפחה.
ככה זה.
אתה נשכח מהר.
כזה מהר שחברים שוכחים את יום הפטירה שלך.
אבל להעלות סטורי עלוב עם לב שבור הם עושים יופי, וכל זה בשביל מה? טיפה צומי?
מי מספר להם שאני יודעת שכל שנה עולה אותה התמונה כי זאת פיזית התמונה היחידה שיש להם יחד. מביכים.

בכל מקרה, חדל מרמור.
אני פה בשביל אידן ולא אף אחד אחר.
בלי ששמתי לב הטקס עבר כבכל שנה, אותו הטקסט, אותם המילים.
ממש כמו שעון שווצרי.
הגיעו המבטים אלי.
אני יודעת שהוא מסתכל עלי, ולא בא לי לתת לו גם השנה את תחושת הסיפוק שהוא מציל אותי מהמבטים השורפים.
אז אני בפעם הראשונה מזה חמש שנים פותחת את הפה.

וזה מפתיע, את כולם, אבל בעיקר אותי.
"אני לא תכננתי להגיד משהו, אבל אידן רק שתדע שהשנה הגיעו רק 26 אנשים, זה לא מגיע לך, מקווה ששם למעלה יש לך טיפה יותר מזה, בכל מקרה אני אהיה פה כל שנה גם אם זה אומר שאהיה כאן לבד..." אני מסיימת לדבר ומרימה מבט אל אימי.
אני מכירה אותה טוב מידי.
היא לא אהבה את זה.
אבל זה לא כל כך מזיז לי.
סביר להניח שאקבל על הראש אחר כך.