"מה את מתכננת לעשות השנה?" אדם שואל אותי ולוקח שאיפה מהסיגריה.
לא באמת השקענו זמן לחיפושים אחר היומן, ואם לומר את האמת שנינו ידענו שהוא לא יהיה פה.
אידן בחיים לא היה מחביא אותו פה, וגם אין כל כך מקום מסתור פה.
השמש כבר מזמן שקעה, האור היחיד שמאיר לנו הוא פנסי הרחוב.
ותאמת שנורא נעים לי.
נעים לי פה עם אדם.
אנחנו משלימים פערים, וזה הכי טבעי שיש.
פחדתי שהקשר יהיה מביך אחרי נתק ארוך אך גיליתי שטעיתי.
"חשבתי להירשם ללימודי פסיכולוגיה, אבל החלטתי בסוף לא" אני עונה ולוקחת מידו את הסיגריה.
"למה לא?" הוא שואל.
אני נושפת החוצה את העשן ומביטה לשמיים.
"אני לא בטוחה שזה היעוד שלי" אני עונה לו ומושיטה לו את הסיגריה חזרה.
אחרי שאידן נפטר הייתי בטוחה שאני רוצה ללמוד פסיכולוגיה, להיות פסיכולוגית ולעזור לנערים במצב שלו.
"מה איתך?" אני שואלת אותו.
הוא מחייך למשמע השאלה, גורם לי לסקרנות
"אני מתחיל שנה שניה של לימודי הנדסה תעשייה וניהול, הייתי בטוח שאת יודעת את זה" הוא אומר את זה בפשוטות ואני כמעט ונופלת מההלם.
"אתה קולט כמה גדלנו?" אני שואלת ונאנחת.
חלק מהגדילה שלי לא היתה מרצון, אלא החיים עצמם גרמו לי...
"לפעמים זה מפחיד לחשוב על זה, הפעם האחרונה שישבנו פה, יחד, על מגדל המים היתה בגיל 17, אבל אני לא כל כך זוכר אותה" הוא תוהה בקול רם.
"הפעם האחרונה שישבנו פה היתה ביום שאידן מת" אני אומרת, הוא שכח?
אין סיכוי שהוא לא זוכר את זה.
אני הגעתי לכאן נסערת כל כך אחרי יום כל כך נורא שהתחיל בלמצוא את אידן על הריצפה וניגמר בהלוויה שלו, אני לא אשכח את זה בחיים, הבית היה מלא באנשים, סבא וסבתא שלי, דודים, כולם ניסו לעטוף אבל כל מה שהצלחתי להרגיש היה שאני נחנקת.
אז סימסתי לאדם.
הוא ישר ענה לי שהוא יפגוש אותי במגדל המים.
אמרתי לאמא שאני הולכת לישון, היא חיבקה אותי חיבוק ארוך, אמרה לי ללא מילים שהיא פה בשבילי.
סגרתי את הדלת של החדר ויצאתי מהחלון.
אני אפילו זוכרת את ההליכה המהירה עם הדמעות בעיניים, כל כך הייתי צריכה את אדם.
ברגע שהגעתי אליו הוא חיבק אותי ובכה יחד איתי.
ואז ישבנו שעות ממש כאן, רק שבאותו הזמן היינו הכל אחד בשביל השניה.
והיום אנחנו כמעט כמו שני זרים.
לוקח לאדם שניה להיזכר אך לבסוף אני רואה את הפרצוף שלו משתנה, הוא נזכר והאסימון נופל.
"אחרי שישבנו פה, אני הגעתי הביתה, והשתכרתי, בגלל זה לא זכרתי..." הוא מסביר את עצמו.
"מה אתה זוכר מאותו ערב?" אני שואלת בסקרנות.
"את העיניים האדומות שלך" הוא אומר וחודר עם מבטו אל תוך עיניי, גורם לי להסיט את המבט ממנו, המבט שלו כנה לי מידי.
"וחוץ ממני, אתה זוכר על מה דיברנו?" אני שואלת, תוהה לעצמי אם יש בכלל סיבה לנבור בעבר.
הוא מניד בראשו לשלילה.
"אולי זה עדיף" אני אומרת בשקט.
YOU ARE READING
אחרי שהלכת...
Romanceהצצה קטנה לחיים שלאחר אובדן. איך הייתן מגיבות אם יום אחד הייתן מאבדות את האדם היקר לכן מכל, בלי הסבר, בלי הכנה מוקדמת. עם כל כך הרבה מצפון ורגשות אשם, מיכאלה עוברת תהליך ריפוי, אומנם באיחור של חמש שנים. מי שהפך לזר מוחלט עבורה הופך לאדם שגורם לה לה...
