ספר הוואנשוטים שלי!

אף אחת

אני אף אחת.

כלומר, יש לי שם אבל...

אם תשאלו מישהו ככל הנראה הוא לא ידע מה שמי.

אני אף אחת.

אני חצויה.

אני כבר שנתיים במחנה החצויים בביתן הרמס.

חלק מהחצויים אפילו לא יודעים שהכירו בי עדיין.

לא אכפת להם.

למרות שעשיתי דברים.

עזרתי במלחמה.

אני גנבתי מהמפלצות לפחות 50 חרבות ונתתי לחצויים אותם.

החצויים ששככו ממני.

כמובן בלי הקרת תודה.

אני לא מבקשת כלום.

רק מקווה לתשומת לב.

שלא באה.

אני אף אחת.

החברה היחידה שלי היא דריאדה שגרה ביער.

והיא לא יכולה לעזוב את המחנה, כנראה זו הסיבה היחידה שהיא לא בורחת ממני.

אני אוכלת את ארוחת הבוקר בצד. כרגיל. השולחן של ביתן הרמס מלא כרגיל.

הילדים שלו אמורים לאכול בשולחן ואם נשאר מקום אז האחרים יכולים לשבת שם.

כמובן ששוככים ממני.

לפעמים אני תוהה מה היה קורה אם הייתה עלי נבואה.

האם... מישהו היה ידוע את שמי?

או... שהייתי ממשיכה להיות אף אחת.

אני גומרת לאכול ומתאמנת בחרב.

אם יש דבר מאחד שאני ממש טובה בו,

זה גניבה.

ומיד אחרי זה לחימה בחרב.

אני מרגישה דקירה מאחורי ונופלת קדימה. אני מריחה... דם?

אני מרגישה סחרחורת.

אני שומעת קולות.

לפי מה שהבנתי חצוי טיפש לא שם לב אלי וירה בי בטעות.

איזו בדיחה.

אני אמות כי לא שמו לב אלי.

אני רואה שחור.

אני מקווה שלפחות הרופאים יזכרו אותי.

אבל לא. 

אני סתם עוד גופה.

סתם עוד מטופלת.

אני מתה.

כשאני מתעוררת אני רואה מולי אנשים.

אני במשפט.

הם מסתכלים בי מבט אחד ומחליטים מיד שאני מגיעה לאליסיום

"למה?"

"עשית יותר דברים טובים מאשר דברים רעים, ולא זכית להוקרה בחייך.

תזכי להוקרה במותך".