ספר הוואנשוטים שלי!

איך הגעתי למחנה החצויים

אני גרה ברחוב

אני פה מגיל קטן.

אני זוכרת מהילדות ש'לפני' דברים מעטים.

חיוך של אמא, חיבוק חם, אהבה מאחותי הקטנה, צחוק.

צחוק.

כיום זה נדיר שאני צוחקת, או שמחה.

אני זוכרת בברור את היום בו הכל נגמר.

נסענו אני אמא ואחותי הקטנה לחתונה של קרוב משפחה ו...

אש. צרחות. דם.

אני זוכרת שניסיתי להעיר את אחותי ואמא.

לא הצלחתי.

הדלתות היו תקועות.

והאש התקרבה.

כשהיא נגעה בי לא הרגשתי כאב.

רק דגדוג חמים.

אני זוכרת שהופיע מעל הראש שלי אור.

אני זוכרת שאמא ואחותי התעוררו כשהאש פגעה בהן.

הצרחות.

כשבסוף הצלחתי לצאת מהמכונית בבכי.

ראיתי שאני נמצאת באמצע שום מקום.

הלכתי.

והלכתי.

והמשכתי ללכת.

אני חושבת שהייתי בת 5 אולי?

אני לא זוכרת את שם המשפחה שלי.

זכרתי את שמי למשך זמן מסוים.

אבל אחרי כמה שנים ברחוב,

כבר שחכתי

בערך 6 שנים אחרי זה התחילו להגיע המפלצות.

חלקן היו חכמות.

חלקן לא.

למזלי, הייתי חכמה יותר מכולם.

הייתי מכינה מלכודות מכל מה שנמצא בהישג יד.

היתה תקופה שעבדתי בתור מתקנת שעונים.

אני רק אומר שזה לא הצליח.

מתישהו, אני לא בטוחה מתי.

כיבלתי פגיון.

זה היה אחד הנשקים היחידים שהרגו את המפלצות.

אני מתעוררת מתחת ליריעת פח והולכת...

תמיד הולכת.

אם נשארים במקום אחד יותר מדי זמן המפלצות מגיעות.

הבטן שלי מקרקרת.

למזלי אני רואה משאית פירות עם גג פתוח בחנייה

אני נכנסת לחלק עם הפירות ואוכל תפוח.

עבר כל כך הרבה זמן מאז שאכלתי משהוא לא רקוב,

או משהו בריא.

אני שומעת קולות קולות מבחוץ ומתחבאת מאחורי ארגזים.

"אני אומר לך שיש פה מישהו!"

"בפעם הקודמת זה היה סך הקול חתול!"

"ואני צדקתי! היה שם משהוא! חתול!"

הקולות עולים לחלק האחורי של המשאית ואני מבינה ש...

ה'משהו' שהם מדברים עליו, זה כנראה אני.

"מי את?"

אוי, הוא ראה אותי.

אני כמה במהירות וקופצת מהמכונית.

הם רודפים אחרי.

בדרך כלל אף אחד לא עוקף אותי מלבד המפלצות.

הם עקפו אותי.

מה הם?

הם נראו אנושיים.

אני רואה שאלה שני נערים.

אחד עם שיער שחור ובגדים שחורים והשני עם בגדי גלישה ובלונדיני.

הם עוצרים מולי ומונעים ממני להתקדם, אני מוציאה את הפגיון מהכיס ומתכוננת לקרב.

אור גדול מופיע מעל הראש שלי

לא.

בבקשה לא.

זה...

זה אותו אור. ואותה צורה.

כמו שהיה במכונית באותו יום.

אני נזכרת בשם שלי.

לינזי.

לינזי מון.

"בת הפייסטוס" אומר הבלונדיני במשהוא שנשמע כמו כבוד.

"מי שמדבר! אתה בעצמך בן הפייסטוס!" אני צועקת עליו, מה הוא מקלל אותי?!, חוצפן!

"תביני, את... את יודעת מה זה חצויים?" שואל אותי האחד עם השיער השחור.

"המפלצות לפעמים קוראות לי חצויה אבל אני לא יודעת מה זה" אני אומרת  לו למרות שאני לא מבינה 'למה' אמרתי לו, הרי זה לא שאני מכירה אותו

"תביני... גם אנחנו חצויים. אני מבין שלא קיבלת הדרכה, מה דעתך על לבא איתנו למחנה מיוחד בשביל חצויים כמונו ויסבירו לך שם את הכל?"

זה נשמע טוב מכדי להיות אמיתי.

אבל...

אוקי.

"בסדר" אני אומרת ומפתיעה את עצמי 

אני עולה למשאית ומתיישבת מאחור, הבלונדיני מתניע את המשאית ולפני שמתחיל לנסוע אומר לי את שמו ואת השם של הנער השני

"דרך אגב, קוראים לי וויל. והשני פה זה ניקו"