ספר הוואנשוטים שלי!

ליאו

כעקרון הוואנשוט הוא מה היה קורה אם הגביש לא היה פועל והוא לא היה מצליח לחזור לאוגיגה.

זה כואב להיות מת

אני מרגיש כאילו שהדם שלי הפך לאש ויש לי כאב ראש ענקי.

למה המוות כל כך כואב?

אני מרגיש דקירה ביד שמאל ומרגיש קצת יותר טוב.

אני פוקח עיניים ורואה שאני עף על פסטוס בשמים.

אה, התוכנית.

"תודה חבר" פסטוס נותן לי דוח מצב על כל הפצעים שלו שאצטרך לתקן.

התגעגעתי לפסטוס.

אבל אני מתגעגע יותר לקליפסו.

לשיער היפיפה שלה כשעף ברוח.

לריח שלה.

לחיוך שלה.

למבט שלה בכל פעם שאני הורס בטעות משהוא, מבט של 'ליאו וואלדס, מה, היעשה איתך?'

אני צוחק, פסטוס שואל אותי אם אני השתגעתי.

אני ממשיך לצחוק בחופשיות.

"אני בדרך אלייך מאמאסיטה!" אני צועק הכי חזק שלי

אני מוציא מצפן ומקווה ש... אני מקווה שהוא לא יעבוד

ואני מתאכזב לראות ש.... 

"לא!" אני צועק באכזבה ובשברון לב.

הוא... פועל.

"לאלאלאלאלא" אני ממלמל בזמן שאני פותח את פסטוס ובודק את הגביש

"לא!"

הוא היה אמור לזהור ולהסתחרר ובמקום זאת,

הוא שוכב דומם.

כמו מת.

כמו קליפסו שלי.

שמחכה.

שמחכה לי.

ולא יודעת.

לא יודעת שאני...

שלא אחזור.

"אני מצטער קליפסו" אני אומר כשהדמעות עולות.

אני אומר לפסטוס לחזור למחנה החצויים.

אין לי מה לעשות כאן