נבל vs גיבור... פעם נוספת!

פרק 1

הוא קוסם.
משום מה, זה לא נשמע להארי מגוחך. הוא אפילו לא פקפק לרגע ולא חשב שזו בדיחה. זה נשמע נכון.
וגם, די קשה להתווכח עם העובדה הזו אחרי כל המכתבים, הפחד של דרנון ופטוניה דרסלי - הדודים שלו.
והקסם שהדגים לו האגריד.
מתוך המטריה יצאה אש. לא טריק, אלא קסם אמיתי.

מאז ומתמיד התרחשו סביב הארי דברים מוזרים, על-טבעיים.
בייחוד כשהרגשות שלו היו חזקים במיוחד.
אבל ברגע שראה קסם אמיתי של מקצוען - יוצא משרביט/מטריה...
הוא התרגש. הוא ידע שמשהו היסטורי וחשוב מאוד עומד להשתנות בחייו.
משהו טוב. ונכון.
הוא ידע שהוא שייך לשם, עם כל המכשפים.
ואולי הוא אפילו... יזכה להיות קרוב יותר להוריו הביולוגיים - אותם לא זכר או הכיר.
-
סמטת דיאגון הייתה שוקקת חיים. קסומה ומופלאה.
כאילו עבר לעולם אחר.
בתור ילד שמעולם לא קיבל מתנות או דברים שרצה מדודיו, הוא היה נבוך כשהאגריד הסתובב איתו וקנה דברים, עבורו.
אבל אז, ברגע שנכנס לחנות השרביטים,לפני שהספיק לבחון את הזקן שעמד על הסולם, העולם נצבע בלבן.
הוא הרגיש כאילו הוא מתפרק לאלפי חלקיקים קטנים, ונעלם.
---
הארי התעורר בחדר לבן וחסר חלונות.
הוא ישב על הרצפה הקרירה, מבולבל.
וכשהרים את עיניו, מבטו נתקל במחזה מוזר בהחלט.
זה היה אבא שלו. הוא נראה דומה לתמונה שהראה לו האגריד.
והוא באמת נראה בדיוק כמוהו, עם אותם משקפיים וצלקת על הראש...
צלקת? לאביו לא הייתה צלקת.
הארי רצה להושיט יד אל אביו, אותו כלל לא הכיר... אבל נעצר.
אביו עמד כשעיניו הירוקות נעוצות במי שמולו ומצחו מקומט בדאגה, מכוון את שרביטו על ילד בעל שיער שחור-כהה, שעמד והביט בו בעיניים מצומצמות.
"טום רידל" ירק האיש בכעס "למה גם אתה פה?"
חיוך אכזרי חצה את פניו של הילד הקטן, שהיה בערך בגילו של הארי.
"הארי פוטר. אנו נפגשים בשנית" קולו היה קול של ילד, אך עם נופך נוסף, נחשי ומלחשש.
"וולדמורט. אתה אמור להיות כבר מת. למה חזרת??"
הילד צחק; "זו השאלה שלי. אתה החזרת אותי, למה?".
האיש הביט בילד בתיעוב; "אני לעולם לא הייתי מזמן אותך. אתה הרגת את ההורים שלי! את סנייפ! את דמבלדור! את אחד מהתאומים לבית ג'ינג'י! ניסית גם להרוג אותי ולקחת את כל היקר לי!" קולו נעשה כאוב כשהזכיר את החללים.
אבל הילד רק הרים ידיים, מבטו הופך קר ומרוחק; "אני לא זוכר הרבה, ולא באתי להילחם. באתי כדי להחזיר את נגיני. אחרי שאבצע את המשימה שלשמה נקראתי, אני אחזור" קולו גם הוא התמלא כאב לרגע כשהזכיר את שמה של הנחשה האהובה שלו.
הארי הקטן הביט בחילופי הדברים בלי להשמיע ציוץ.
מה קורה כאן? ניסה להבין.
האיש המבוגר לא היה אבא שלו... הילד קרא לו 'הארי פוטר'... מה שאומר...
הארי פוטר המבוגר נאנח, אך עדיין לא נרגע.
"אני אתעסק איתך מאוחר יותר" ובהינף שרביט, כבל את הילד בפינה.
האיש פנה אל הארי, שהתכווץ ורעד.
והאיש הושיט לו יד.
"אני הוא הארי פוטר. כן, אני אתה, מהעתיד.
אני זקוק לעזרתך. אתה לא ה'הארי פוטר' הראשון שזימנתי, אבל היחיד ללא שרביט - מה שאומר, שזו הצלחה.
אני צריך לגייס אותך למשימה בעולם אחר - עולם שקסם שרביטים לא עובד בו.
אני, וגם שאר הקוסמים, לא מסוגל לפעול שם, מפני ששכחנו את סודות הכישוף חסר-השרביט.
ולכן אני זקוק לך, ילד בעל ייעוד ודם של גיבור, שעוד לא החזיק שרביט. האם אתה מוכן לעזור לי?" עיניו הירוקות של האיש - שדמו כל כך לעיניים שניבטו אליו מהמראה - נמלאו בנחישות והתחננות.
הוא נראה זקן. מובס. מיואש.
האם זה עומד להיות הוא בעתיד?
להארי היו אינספור שאלות שרצה לשאול מיד.
בנוגע להורים שלו. לייעוד שלו, לעתיד שלו, לעצמו, לאושר שאולי יהיה לו... גם בנוגע למשימה, ולשרביטים, ולאנשים שהזכיר, שנשמעו חשובים לו כל כך...
אבל השאלות גוועו לפני שתירגם אותן למילים.
"כן" ענה הארי לבסוף בהחלטיות.
חיוך זוהר ומלא הקלה האיר את פניו של האיש - הוא המבוגר - והצעיר אותן בכמה שנים.
באמת שהיו לו יותר מדי קמטי דאגה.

במשך כל השיחה הזו, הביט בהם הילד הצעיר מהצד בשעשוע.
הארי הבוגר העיף לעבר הילד מבט חטוף, ומלא שנאה.
הארי הצעיר יכל לדעת בקלות שיש להם עבר.
הוא הביט בילד.
היה לו שיער שחור-פחם פרוע ומבט מרושע בעיניו השחורות הקטנות.
"מי הוא?" שאל הארי הצעיר את הארי המבוגר.
הארי המבוגר עיוות את פניו שוב, כמו בכל פעם שהביט בילד; "טום רידל. וולדמורט. האויב הנורא ביותר שלנו. הוא הרג הרבה אנשים שחשובים לי, ושיהיו חשובים לך. הוא גם הרג את ההורים שלנו. לילי וג'יימס פוטר..." פתאום האיש צחק, ועיניו נמלאו רוך: "אתה יודע, אני עכשיו אישיות חשובה בעולם הקוסמים. יש לי גם אישה. אתה תכיר אותה בהמשך - אה, אם תפגוש מישהי בשם ג'יני, תגיד לה שהיא תמיד צודקת, לא משנה מה. יש לי גם שלושה ילדים. לילי, ג'יימס ו...אלבוס סוורוס - על שם שני אנשים שהיו משמעותיים במיוחד עבורי-עבורנו".
ידיו של הארי התקשחו בהתחלה, כשגילה שהילד הזה, בעל המבט המרושע, הרג את הוריו.
אבל ידיו נרפו כששמע על העתיד המאושר שייצר - שייצור לעצמו בעתיד.
"ו...נראה שהוא יהיה השותף שלך במסע הזה. שניכם תהיו הגיבורים של העולם שלנו ותצאו לעולם אחר כדי להילחם בנבלים שחזרו" פניו של הארי הבוגר נעשו מרוחקות לרגע.
"בהצלחה"
והכל הפך לבן. שוב.