נבל vs גיבור... פעם נוספת!

פרק 4

"אין סיכוי שאתה יצרת אותי"
הבחור המשוגע בעל השיער השחור והעיניים הכחולות-ירוקות הביט בזקן, שידיו היו כבולות כשהובל לתוך החדר, מלווה בשני שומרים. הזקן ציחקק; "אתה בדיוק כמו שדמיינתי אותך".
ה'סופרים' נחשבו לפושעים. להבנתם של האף-בי-איי, שהפכו לרשת שהחזיקה את העולם מלהיהרס במיידית, ויצרה קשר באמצעות הסופרים עם הגיבורים, ההגעה הפתאומית של כל הנבלים המרושעים אל כדור הארץ הייתה באשמת היוצרים שלהם - הסופרים.
וזו הסיבה שריק ריירדן ישב מול פרסי ג'קסון, שהתעקש על שגעונו של הזקן.
"תחזירו אותנו הביתה! למה האיריס-נט לא עובד? ולאיפה ל**** נעלמו העוגיות הכחולות שלי???"
לדעת הארי, הבחור הזה היה המשוגע מכולם.
הוא נראה כבן 18 - בעצם, כל חלקי החבורה שקראה לעצמה "חצויים" היו הרבה יותר גדולים מהארי.
ייתכן אפילו שהוא וטום הם היחידים בגיל 10 בבסיס הגיבורים המשוגע הזה.
רגע, למה הוא מתנחם בזה שגם טום בן 10? מנטלית, טום הוא כבר מבוגר, לא?
הוא וולדמורט. הנבל שלו.
האויב שלו.
למה הוא נאחז בו כל כך?
אולי כי הכל הפך מוזר פתאום.
להיזרק מחיים אצל הדודים שלו אל חיי קוסם - ומשם אל גיבור - באופן מהיר כל כך וקיצוני כל כך...
כנראה שטום הפך לקרש ההצלה שלו - דבר שגרם להארי לקמט את אפו בגועל.
הוא פתטי.
הוא חלש.

אבל האישה הזו, שהציגה את עצמה כג'יי קיי רולינג, כשדמעות זולגות מעיניה, כאילו חזר אליה בן אבוד... הפכה את הכל למוזר עוד יותר.
מסיבה מסוימת, היא חשבה שהוא יכיר אותה.
אבל הכל הפך יותר מסובך ובלתי-מובן עבור הארי מרגע לרגע.
וכשניסה הארי לעשות סדר במחשבותיו - הן רק נעשו מבולגנות עוד יותר.
מוקף באנשים זרים ורועשים - אחרי כל כך הרבה זמן בבדידות ובחושך, האור והרעש הפתאומי היו שינוי מבורך. אבל בכמויות קטנות.
לא ב'בום' ופיצוץ של קולות וצבעים.
ולמרות כמה שהתבייש והוגעל מעצמו על שחשב כך - הוא שמח שטום היה פה.
מישהו בגילו - לפחות במראה. מישהו שהוא מכיר - רק כמה שעות.
מישהו שהוא יכול לסמוך עליו - כלל וכלל לא. הבחור רוצה במותו.
אז למה הוא מרגיש הקלה???
"אני מבינה" אמרה הגברת בשקט.
"אבל אין שום דבר שאני יכולה לעשות בנוגע לזה. כבר אמרתי לך שהשרביטים לא מכילים קסם, ולכן, גם אם אני איצור לך שרביט, לא תהיה לך דרך להשתמש בו. אתה תוכל להשתמש רק בקסם הפראי חסר-השרביט".
"מה??" הארי כמעט צעק. הוא נגרר עד לפה רק בשביל...מה?
אכזבה?
מהצד השני של החדר, הארי ראה את האיש הקרוי 'ריק ריירדן' כותב כמה מילים על דף, ואת העט המוזר הופך פתאום לחרב ארוכה ומרשימה.
בחור אחד עלה בלהבות וצחק לו צחוק מרושע ומוזר, אחר נראה סתם מדוכא כששניה אחרי זה הפך ללטאה.
הם חגגו ושרקו. בטח נהנים מהכוחות המגניבים שלהם, מוכנים להציל את העולם...
אבל הגברת, שרק הביטה בו בעצב, לא נתנה לו כלום.
"מכשפה זקנה" טום התקרב לעבר האישה "את מתיימרת להיות היוצרת שלי?" קולו היה מלא בוז. ונחשי משהו.
"אל תקרא לה ככה...!" התחיל הארי לומר, אך נעצר.
הוא פחד שהשנאה של טום תהפוך אותו למושאה... עדיף לתת לו לשנוא את האישה, לא?
ומיד שנא הארי את עצמו על המחשבה.
האישה הזעיפה פנים; "מי אתה?" שאלה "אני לא חושבת שיצרתי ילד חצוף כמוך"
טום צחק; "זקנה חסרת-תועלת. את לא מזהה אותי? אני לא 'הנבל המושלם והמרושע' שלך? הרגת אותי כל כך הרבה פעמים, מידי תינוק, מידי ילד, מידי בחור... מידי הארי פוטר!" טום חרק שיניים ונעץ בהארי מבט מלא שנאה "ואת נגיני... לקחת אותה... זו הייתה את כל הזמן הזה, נכון?!"
ולפתע, שמלתה של האישה עלתה באש חיה - אולי עדיף לומר מתה - שחורה משחור ואפלה יותר מהמעמקים.
"היי! זו מפלצת!" קרא אחד מהבחורים מקציו השני של החדר.
האישה הביטה בטום, ומבטה התמלא אימה כשההבנה נחתה עליה סוף כל סוף.
"וולדמורט..." לחשה, עיניה הופכות רדופות.
היא זיהתה את הרשע בעיניו - כיצד תוכל שלא? היא הייתה זו שיצרה אותו.
נכון. באשמתה.
באשמתה, ממש עכשיו, וולדמורט מסתובב בעולם ויוצר לעצמו צבא מהמפלצות והנבלים שיצאו מהספרים.
הכל בגללה.
וכמה דברים קרו בבת אחת.
ברק, כמה חודי חרבות, אש, שאגה, טפרים...
והארי נוכח לדעת עד כמה ה'חצויים' המשוגעים
האלו עוצמתיים.
גם טום גילה זאת - אך על בשרו... כמעט.
הוא הספיק להימלט בזמן.
הלהבות השחורות נכבו, ומבטו רווי השנאה של טום הפך מבולבל ומרוחק שוב.
הארי רץ וגונן על טום, שהוריד את המשמר.
"תפסיקו!" קרא לעבר הבחורים שהמשיכו לתקוף מטרה כלשהי.
"היי, תסתכל" אחד הבחורים הפנה אל הארי מבט.
"אתה לא... ה'הארי פוטר' הזה? למה אתה כל כך קטן?"
לפחות הם הפסיקו לתקוף.
לפי השאלות שלהם, זה נראה כאילו הם פגשו את הארי פוטר המבוגר - כך הבין הארי בנשיפת הקלה.
"אממ, זה סיפור ארוך..."
הבחור בעל השיער השחור ועיניי האוקיינוס צחק - הוא נראה כמו המנהיג של החבורה הרועשת והכתומה.
"אם ככה, עדיף שלא תספר. למה, אנחנו חצויים - קשה לנו להתרכז כל כך הרבה זמן".
כן... הארי די קלט שהם אנרגטיים דיסלקטים כבר בהסבר...
"טוב, אנחנו את שלנו קיבלנו מההיפי שם, אז... הלכנו לחסל כמה מפלצות!" ובאמירה מגניבה זו נעלמו החצויים.
הארי הביט בטום, ואז באישה שרעדה על הרצפה בהלם; "גמרנו פה?" שאל הארי את טום, ואז תהה מתי זה הפך שוב ל'אנחנו' בכעס.
"כן... לא נראה לי שנצליח להוציא ממנה משהו, אבל נקווה שלא תמות" וואה, זה לא היה קצת נחמד *מדי* בשביל וולדמורט הקטן? הוא מתרכך?
"מפני שאני כבר מתכנן להרוג אותך. בכאב ובייסורים" כמובן.
הארי הוביל הפעם, כשטום מאחוריו במבט אדיש.
זה לא כאילו הארי יכל לבטוח באויב שלו שלא יתקע לו סכין בגב בכל רגע, אלא...
הוא פשוט היה אבוד.
הוא התחרט שרק הסכים לבקשת ה'הוא הבוגר' ללא שאלות.
האם טום הוא באמת האויב שלו? כנראה שכן.
כן. בטוח.
אז למה... הוא מפחד שטום יעזוב אותו?
למה הוא בודד כל כך, מספיק כדי לייחל להימצאותו של האחד שרוצה להרוג אותו יותר מכל?
תעלומה.