נבל vs גיבור... פעם נוספת!

פרק 17

טום שיכנע את האישה הקרויה "בלה" להוביל אותם אל וולדמורט.
בלה הסבירה שיש לה שישה אדונים, ושטום הוא כבר השביעי.
זה נשמע מבלבל.
גם ברשימה שהראתה לו סופי בזמנו היו הרבה וולדמורטים - שישה בדיוק, לפי הספירה של האף-בי-איי.
טום נאנק.
"אני מניח שזה קשור איכשהו להורקרוקסים" אמר.
"מה... מה אלה?" הארי לא יכל יותר להישאר בשקט ובחוסר הידיעה.
בלה העיפה לעבר הארי מבט מצמית, אבל טום רק נאנח; "נכון. אתה לא יודע עדיין. בשביל להישאר בן אל-מוות, השארתי הורקרוקסים שקשרו אותי לעולם הזה" טום הסביר.
"אבל מה הם? ההורק-משהו" הארי עדיין לא הבין.
"חלקים מהנשמה שלי".
זה נשמע רע.
הארי הביט בטום ותהה איזה מחיר היה צריך לשלם על אובדן חלקים מנשמתו.
הארי הרגיש תסכול - בלי להבין למה.
-
הוא היה איש בעל עור לבן כמו אבן.
זוג עיניים חסרות ריסים, זוג חריצי נשימה במקום שבו אמור היה להיות אף, פה חסר שפתיים וקרחת.

האם ככה אמור טום להיראות בעתיד?
הארי פנה אל טום, שפניו היו חסרות הבעה בזמן שבחן את עצמו... את וולדמורט.
וולדמורט לא חיכה שהארי וטום יתחילו לדבר. הוא נראה כועס, ונעץ בהארי מבט מלא שנאה - שהיה לו מוכר.
"הארי פוטר" ירק בקול נחשי.
בלטריקס קדה ועזבה את החדר.
"זה לא ה'הארי פוטר' שלך" טום נשמע משועמם.
"אני די בטוח שכן" וולדמורט קם מכיסאו והתקרב אל הארי.
הארי הכריח את עצמו לא לזוז, למרות שכל מה שרצה באותו רגע היה לברוח.
לוולדמורט הבוגר היה ריח רקוב, שהפך את קרביו של הארי.
וולדמורט רכן אל הארי; "אתה הוא הארי פוטר, בנם של לילי וג'יימס פוטר, נכון?" שאל בקול מלחשש ואיום.
"כן" הארי לא היה מסוגל לומר שום דבר אחר, בצורה מפתיעה. הוא לא התכוון לענות לו ככה.
וולדמורט סקר את הארי למשך כמה שניות עם עיניו הנחשיות, ואז פנה לטום, מחייך ברשעות.
"אתה בטוח שאתה וולדמורט?" שאל "אם אתה מתכוון להגן על פוטר, אתה תהיה אויב שלי בדיוק כמוהו. אנחנו ניאלץ להילחם" וולדמורט פשט את ידיו, ואז הניח יד אחת על הכתף של הארי, באותו מקום בו נגע בו סנייפ.
אבל הפעם, טום לא העלה את היד שלו בלהבות כמו קודם לכן, אלא רק הביט בוולדמורט במבט זהיר.
מגעו של וולדמורט היה קפוא, כמו דג מת.
או נחש מת, אם להיות מדויקים.

"אולי נוכל למצוא דרך שלווה שבה נצא שנינו כמנצחים. אתה אני, אז אתה אמור להבין" וולדמורט צחקק וטפח פעמיים על כתפו של הארי. הארי הצטמרר וייחל לכוח הכישוף של טום.
אם היה לו הכוח, הוא היה מנער את ידו הקפואה והחלקלקה של וולדמורט מכתפו.
טום עיוות את פניו בבוז "מה אתה מציע?" שאל.
הארי הביט בטום באי-אמון. הוא באמת שוקל את זה??
"אתה תיתן לי את הילד, ואני אתן לך את המקום שלי בין אוכלי המוות. אני בטוח שאדון האופל העליון יסכים. הוא ישמח כשאני אביא לו את הילד לו חיכה זמן כה רב".
טום צחק; "במקרה כזה, אני יכול להביא את הילד לוולדמורט העליון שלכם בעצמי. אני ארוויח יותר מאשר המקום של הוולדמורט החלש ביותר, הורקרוקס הגביע." ידו של וולדמורט התחפרה בכתפו של הארי, כשעצר בקושי את זעמו.
"אתה אחד לדבר, הורקרוקס נחש..." מלמל בזעם. טום לא שמע את הלחישה, אבל הארי כן. לא שזה שינה במיוחד, כי הוא לא הבין.
"וגם, אני לא מתכוון למסור את הילד. אני עוד זקוק לו".
משהו בתוך הארי התחמם. זה הרגיש נחמד כשטום אמר את זה מול וולדמורט.
וולדמורט נעצר, והביט בטום בסקרנות; "על מה אתה מדבר? אני מריח סיפור..." הוא עזב את הארי - הארי נשף בהקלה את האוויר שהחזיק - והתיישב על כסאו.
"אתה לא נבל, נכון?" וולדמורט נשמע משתאה "לא ראיתי אותך לפני חמישה חודשים, בפשיטה הגדולה. אתה גם לא שונא את פוטר מספיק. אבל אתה בהחלט נראה כמוני ונשמע כמוני" וולדמורט נעצר, ורכן קדימה בעניין;
"מי אתה?"