my lost memories ~ solangelo (HEB)

1

"וויל?" שמעתי מישהו קורא בשמי
"אתה ער?"
ניסיתי לפקוח את עיניי ללא הצלחה, כמעט כאילו מישהו הדביק לי את העפעפיים.
אני שוכב בדממה, שומע צפצוף מכונות עדין.
ריח של תרופות נישא באוויר.
אני מנסה לפקוח שוב את עיניי, עכשיו ביותר נחישות ומצליח לפקוח אותן לכדי סדק צר.
המנורות מסנוורות אותי.
אני מרים את ידי ומשפשף את עיניי, פוקח אותן לגמרי, ובחלחלה בוחן את רגלי החבושה בגבס ואת זרועי המחוברת לאינפוזיה.
ידי השנייה חבושה גם כן, אבל בתחבושת גאזה רגילה.
אני לא מבין איך הגעתי לשם ולמה.
ראשי מזדקף שאני שומע קול צעדים מתקרבים ואני נרגע שאני רואה שזהו חברי הטוב ביותר, ניקו די אנג'לו.

ניקו ואני חברי ילדות והוא אחד האנשים הכי חשובים לי,
אם לא ה-בן אדם הכי חשוב לי.
אני שונא את המחשבה שמישהו יפגע בו ולכן אני מתחיל לדאוג כשאני רואה דמעות על פניו.
"היי, מה קרה?" קולי נשמע צרוד ומנוון מחוסר שימוש "אתה בסדר?" אני מתחיל לדאוג.
אם מישהו פגע בו אני אטפל בו, וזה לא משנה שאני כרגע בבית חולים, מחובר לאינפוזיה ומקבל אוכל מהווריד.
"אני בסדר?!" הוא אומר, קולו מלא ברגש עצור "אני בסדר?! לא אני זה שעבר תאונה!" הוא מדגיש את המילה האחרונה.
אהההה אז בגלל זה אני אני פה...
"אהה"
ניקו נאנח "סליחה שאני צועק... אני פשוט... כל כך דאגתי לך סאנשיין"
רגע? סאנשיין?
"סאנשיין?" שאלתי, לא מבין מה קורה
"מה?" ניקו שאל "הכל טוב hon?(כאילו קיצור של honey)"
"הונ?" התבלבלתי עוד יותר
"רגע..." ניקו נראה מזועזע "אתה לא זוכר?"
"לא זוכר מה? ניקס, אתה בסדר?"
עיניו היו מלאות באימה צרופה ודמעות.
שנאתי שהוא עצוב ועכשיו אני הסיבה לכך.
"מה אני בשבילך וויל?" הוא שאל
מה זאת אומרת?

~~~

בוקררכ
תלונות בקשות רצח ואיומים להגיש למזכירה שלי מיס נצנצ
או פשוט אליי
נתראה מחרר