*גמור*
*ספר שני*
וויל עושה תאונה ובמהלכה שוכח כל מה שקרה בשנים האחרונות, לרבות את ארוסו, ניקו די אנג'לו.
חתונתם נדחתה למועד לא ידוע ובעוד ניקו לא מפסיק לדאוג לוויל, וויל חושב שהם רק חברי ילדות.
האם הוא יתגבר על זה, או שהפעם יש דבר יותר חזק מהאהבה?
ס...
היום משחררים אותי. סוף סוף. עם כמה שהדוקטורים היו נחמדים, המיטות היו נוחות והאוכל היה- לא בעצם, האוכל לא היה כזה טעים, הגיע הזמן שלי לצאת מפה. בריצה. ניקו הגיע בבוקר ובידו טופס שחרור. הוא עזר לי לארוז את הדברים שלי, כי יד שמאל, היד הדומיננטית שלי, עדיין הייתה חלשה. (פשוט נשמע לי הגיוני שוויל שמאלי) נסענו בשתיקה נינוחה בעוד ניקו מחזיק את ידי ואני מחזיק את שלו, שירים מתנגנים מהרדיו. תהיתי מה קורה עם ביני, החתולה שלנו. אחד הדברים היחידים שזכורים לי שקרו לפני התאונה היתה השיחה שלנו על אימוץ עוד חתול. הגענו לבית שלנו, שנמצא על יד הגבעה. זכרונות קופצים לראשי. מלחמות שלג בחורף ופיקניקים בקיץ. משחקי כדור בתור ילדים צעירים וגם... הצעת נישואין. התנשמתי והחלטתי שעדיף שלא אעמיס על עצמי ואתעלף מרוב זכרונות שעה אחרי שיצאתי מבית החולים. הבית שלנו די גדול, עם חצר מרווחת מלאה בפרחים. גינת ירק קטנה גודרה בגדר זעירה ושם נשתלו גזר, עגבניות שרי (ישראליותת), כרובית וחסה. היו גם כמה עצים ופינת ישיבה המורכבת מפופים וכריות גדולות בסך הכל הגינה נראתה כמו יער קטן של פיות. כבר במבואה יכלו לראות שמי שעיצב את הבית הזה עיצב אותו בטוב טעם ובכלל לא חסך בפרטים.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
(תדמיינו שיש פה מלא עצים וכזה מה שתיארתי)
יכולתי להבחין בדברים שבאו ממגע ידו של ניקו. נרות מיוחדים וקישוטים קטנים... וגם כמה עציצים. הרבה עציצים. הוא לקח אותי לחדר השינה שלנו ועזר לי לפרוק את הדברים שהיו איתי בבית החולים. כבר לא הייתה לי סכנה יותר מידי גדולה באיבוד עוד זכרונות. רק אם אעשה עוד תאונה. אבל, חח, מה הסיכויים?
