my lost memories ~ solangelo (HEB)

3

"אז מה שלום המטופל החביב עלי היום?" מייקל שאל אותי היום
עברו בערך שבועיים
אני מתחיל להזכר בדברים.
דברים קטנים, ואולי לא חשובים כמו מפגשים עם חברים שלנו וכמה חיבוקים ושיחות עם ניקו אבל זה נותן גם לי וגם לניקו תקווה.
ניקו מגיע כל יום, למרות שאני רואה שקשה לו עם המצב החדש שלי והוא מפחד שמצבי ידרדר.
אני מרגיע אותו כל פעם שהוא בא שלא יקרה לי כלום.
לי, עוד דוקטור שעובד פה ומטפל בי, אמר שכנראה יש לי אמנזיה, ושכחתי בערך שנתיים מהחיים שלי.
שנתיים, לעזאזל
שכחתי כל מה שקרה ביני לבין ניקו בשנתיים האלו.
איך התחלנו לצאת, יום השנה שלנו, שהתארסנו, איך התארסנו...
לעזאזל שכחתי שיצאנו בכלל.
מייקל לימד אותי כמה תרגילי זיכרון ואני הולך לפעמים למקומות שהייתי בהם עם ניקו בתקווה להזכר במשהו אבל אני לא מאוד יכול ללכת למקומות שבהם הסתובבנו הרבה, אני עדיין מטופל.
לפני כמה ימים קבוצת החברים שלנו באה לבקר.
זה היה קצת מוזר, אבל אני שמח שלא שכחתי את רוב הדברים שעשינו כדי שיהיו לנו נושאי שיחה.
כבר הורידו לי את הגבס מהרגל, זה היה רק סדק ולא שבר למזלי, ואני כבר לא צריך את האינפוזיה, הם רק משאירים אותי כדי לוודא שאני לא אגרום לעצמי עוד יותר נזק מוחי.
ניקו הביא לי כמה דברים מהבית.
הבית שלנו.
המילים העלו בי תחושת חמימות.
הוא שאל אותי האם אגור איתו אחרי שאשתחרר או אלך לבית של ההורים שלי.
ברור שאמרתי לו שאני אבוא איתו.
מעציב אותי לחשוב שהוא חשב שאעזוב אותו רק כי קצת דפקתי את הראש.
אני עדיין אוהב אותו.
עדיין לא זכרתי את הפרטים של התאונה, ולמען האמת, לא מאוד רציתי להזכר בהם.
אני רק מקווה שמי שהתנגש בי לא עשה את זה בכוונה, ושלא הענישו אותו יותר מידי.
אמא שלי באה לביקור אתמול ביחד עם אבא שלי ופמליה של שומרי ראש.
שמחתי לראות אותם כמובן, במיוחד את אמא שלי, שהיא אחד האנשים הכי קרובים לי, אבל עם אבא שלי הכל פשוט...
מביך.
שהייתי קטן זה היה בעיקר אני והמטפלות שלי בגלל שאמא שלי הייתה רקדנית וזמרת מפורסמת ואבא שלי עדיין זמר מפורסם.
כמה שנים לאחר מכן אמא שלי פרשה והתחילה לטפל בי יותר אבל אבא שלי אף פעם לא היה ממש חלק מהתמונה.

~~~

אמ מרגיש לי שהסוף קצת פתוח
ובנוגע לשעה...
לא היה לי כוח לחכות, סורי
וסיימתי לכתוב את הפאניפיקק