המלאך בגיהנום (1)

פרק 7

לפני שאתם מתחילים לקרוא את הפרק חשוב לי להוסיף טריגר התקף חרדה, אז מי שנרתע מנושא זה בבקשה שלא יקרא את הפרק הזה.
ומי שכן נשאר, קיראה מהנה!

ליה-
"ליה, אשמח שתישארי איתי כמה דקות אחרי השיעור." אמרה המחנכת שלי בחיוך והתרחקה מהשולחן שאני והילי ישבנו בו, וחזרה ללמד. "היי, את יודעת מה היא רוצה?" שאלה אותי הילי. "אין לי מושג האמת." עניתי לה. היא נהנה וחזרנו ללמוד.
צלצול המבשר על סיימו של השיעור הגיע מהר משציפתי. אף פעם לא אהבתי שיחות עם מורות, זה תמיד אומר שמשהו לא טוב הולך להגיע.
"תבואי איתנו לקפטריה אחרי שתסיימי את השיחה?" שאלה אותי הילי תוך כדי שאספה את חפציה. "בטח." חייכתי חיוך קטן והלכתי לכיוון המורה. כל התלמידים כבר יצאו ונשארנו רק שתינו. "בואי ליה, חמודה." היא הביאה לי כיסא והתיישבתי מול השולחן שלה, בזמן שהיא יושבת בכיסא מהצד השני של השולחן. "מה נשמע ליה?" שאלה בחיוך. "בסדר..." אמרתי בקול חלש ומלא לחץ. "יופי, שמחה לשמוע. עכשיו בואי ניגש לסיבה שבגללה ביקשתי ממך להישאר." היא סידרה כמה דפים שהחזיקה והניחה אותם בצד. "אז ככה, כמו שאת יודעת הטיול השנתי שבוע הבא." אני הנהנתי. "יופי, את מתכוונת לבוא?" שאלה. "כן... למה?" הורדתי את ראשי כלפי מטה. הייתי בלחץ. "תיראי ליה. הטיול השנתי הולך להיות עם כל השיכבה, ואנחנו הולכים לישון באכסניות שני לילות. ואני חוששת לביטחונך, את יודעת... בגלל מה שקרה עם טום שנה שעברה..." טום. בסופו של דבר הכל קשור לילד הזה. "כן... אני לא יודעת." לא היה לי יותר טעם לשקר. "אני מבינה. את חוששת לבוא לטיול בגלל שגם הוא יהיה שם?" שאלה. "משהו כזה." כן. אני חוששת לבוא לטיול בגלל שגם הוא יהיה שם. אני חוששת לבוא לכל מקום שגם הוא שם. "את יודעת ליה, אחרי הכל טום הוא תלמיד בבית הספר, ואנחנו לא יכולים להגיד לו שלא יצטרף לטיול. אבל בכל זאת צוות המורים בבית הספר רוצה לתת הרגשה בטוחה לכל תלמיד. אז חשבתי, אולי תביאי איתך מישהו שיתן לך הרגשה בטוחה." היא עצרה לקחת נשימה קטנה. "אני מתכוונת, אני יודעת שיש את אחיך הגדול, אז אולי את יכולה לבקש ממנו שיצטרף לטיול? כדי שתרגשי בטוחה יותר. אני מקווה שהבנת למה אני מתכוונת." היא סיימה להגיד את דבריה. מבטי עדיין היה כלפי מטה. "כן... אני מניחה שאני יכולה לבדוק איתו." אמרתי את האמת. "נהדר, תעדכני אותי כאשר החלטת.״ היא קמה ממקומה, וככה גם אני. "שיהיה לך יום נעים. ואם את צריכה לדבר על משהו בקשר אליו..." היא התכוונה לטום. "אני תמיד פה." היא חייכה וכך גם אני. "תודה, אבל אני בסדר עכשיו. זה מאחורי." זה לא. יצאתי מהכיתה עם תחושה לא נעימה. טום הוא האקס שלי. והבן אדם שהרס אותי מכל הבחינות. לא משנה כמה ניסיתי לשחרר את מה שהוא עשה לי. לא יכולתי. הוא הרס אותי, ומאז היום ההוא, כבר לא חזרתי להיות אותו בן אדם. מחשבות על היום ההוא התחילו לעלות בראשי, והרגשתי סרחורת קלה, נשימותיי התחילו להיות כבדות, והרגשתי חולשה, מיהרתי לשירותי בית הספר. נכנסתי לתא פנוי והודתי לאלוהים שלא היה בשירותים אף אחד. נישמותיי רק ניהיו כבדות עוד יותר ולא הרגשתי שום דבר. התיישבתי על הרצפה בתא השירותים, הרגשתי שאני מאבדת שליטה, לא היה לי שום שליטה בגוף שלי, רגלי רעדה יחד עם כל גופי. זה רק התקף חרדה ליה, ניסיתי להגיד את זה לעצמי. אבל מחשבותיי הלכו רק ליום ההוא. הרגשתי נתק מגופי.
דמעות התחילו למלא את עייני. ההתקף חרדה השתלטת עליי, והוא היה זה ששולט בגופי. עוד קצת, עוד קצת וזה יעבור. אבל זה לא עבר, וזה הרגיש כאילו זה לא הולך לעבור אף פעם.
יחד עם הדמעות, הרעידות, והסרחורת, זה הרגיש כמו גיהנום עלי האדמות.
לא יכולתי יותר. הרגשתי מחוללת, מה שקרה ביון ההוא חילל אותי.
גופי היה במקום אחר. עוד קצת. אל תאבדי את זה ליה. תחזרי להיות בשליטה. אבל לא הייתי בשליטה. בגללו, אף פעם לא הייתי בסדר בגלל טום. הוא הרס אותי והשתלט על חיי.
הדופק שלי היה מהיר יותר מאי פעם. והסרחורת שהרגשתי בהתחלה רק הלכה וגברה. בדרך כלל, ההתקף חרדה היה עובר לי כבר בשלב הזה. אבל הפעם לא.
הייתי מנותקת מהעולם כולו. את בסדר, את בסדר. חזרתי על זה פעמים רבות בראשי, לא הייתי בסדר. לא הייתי בסדר בכלל. נסיתי לזוז ולהוציא את הטלפון מהתיק שלי, אבל כל גופי רעד ולא אפשר לי לעשות כלום.
לא הרגשתי כלום, אבל הרגשתי יותר מידי.
אחרי כמה דקות שנשמותיי חזרו להיות יותר סדירות, וגופי פחות רעד. נסיתי להשתלט על עצמי ולקום. אבל גופי היה דבוק לרצפה של שרותי בית הספר. הוצאתי בזהירות את הטלפון מהתיק וחשבתי למי אני יכולה להתקשר, לא יכולתי לצאת מהשירותים ולהמשיך להסתובב בבית הספר כאילו לא קרה כלום, כמו שעשיתי מליון פעמים בעבר אחרי התקפי חרדה.
התביישתי בהתקפי חרדה שלי. הרגשתי שבהתקפי חרדה אני נראת מגוחכת. אז רק גל ידע אליהם. עברתי על רשימת אנשי הקשר שלי, וחשבתי למי אני יכולה להתקשר כדי שלא ישאל יותר מידי שאלות. רציתי להקשר לגל, כי הוא היה היחד שיודע על זה, אבל אני בטוחה שהוא בשיעור גלישה עכשיו, ואני לא רוצה להפריע לו, שוב.
שהבנתי שאין לי למי להתקשר, יצאתי מתא השירותים בזהירות, רגליי עדין לא היה יציבות. שטפתי את פניי כדי שלא יהיה שום זכר להתקף חרדה ולדמעות הלא פוסקות, ויצאתי מהשירותים, עם חיוך מזוייף על הפנים, כאילו לא קרה הרגע כלום.