הילד של פרסבת (עד שאמצע שם טוב יותר)

עייף

פרסי הסתובב אל לסטר, מנסה להתעלם מרעשי הסירנות מאחוריו.

"אני צריך ללכת, שוטרים אוהבים אותי בערך כמו מורים. ואימא שלי ופול צריכים את המכונית הזאת."

נראה שאפולו התכוון למחות, אבל מג הנהנה לאישור. "לך הביתה, תשתה הרבה נוזלים."

ניאה שפרסי עמד להגיב, אבל עיטוש קטע אותו. לעזעזל עם הנוסוי ועם זאוס ש-

ברק נישמע בשמים השחורים, וקטע את המחשבות של פרסי. אופס.

הוא הסתובב אל קול הסירנות שמהן ניסה להתעלם, מתקדם לעבר האור הכחול "אדוני השוטר? מצטער, אני כאן. אתה יכול להגיד לי באיזה כיוון מנהטן? "

≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋

פרסי פתח את דלת ביתו כשעוגיות כחולות ויפייפות מקבלות את פינו.

אה, וגם אימא שלו.

היא חייכה אילו בזמן שלקח עוגיות ובלס אותן בקצב מבהיל "אני שמחה לראות שחזרת. טוב, אני והעוגיות."

"גא אנו שעח לרטות את האוחיות" (גם אני שמח לראות את העוגיות)

אימו חייכה חיוך גדול יותר וניסתה לסדר קצת את שערו הפרוע תמידית. "אתה עולה למעלה להמשיך בשיעורים?"

פרסי הינהן, והתעטש שוב. היא קימטה את מיצחה "אתה מצונן?"

"אהל לא מט!" הוא אמר באופטימיות. (אבל לא מת!)

היא הרימה גבה "מאוד מאוד מצונן. אני ילך להכין לך מרק. אתה צריך נוזלים."

פרסי רטן. מג תהיה מאושרת.

"אכי עולע למעלה לאהין שיאורים" (אני עולה למעלה להכין שיעורים)

"בסדר חמוד! אני אקרע לך למטה כשהמרק יהיה מוכן." נשמעה קריאה מהמטבח.

פרסי עלה למעלה, והסתכל על הניירות שהיו זרוקים על השולחן. הוא נאנח שוב, וקרס על המיטה.

הוא היה עייף.

עייף מהמלחמות, עייף מהצלקות שהם השאירו.

עייף מלהתעורר בצרחות מסיוטים, עייף מהאלים ומהשטויות שלהם.

עייף מלהיות מותקף, עייף מלא לדעת אם יזכה לגמור את היום בחיים.

עייף מלא לדעת מה קורה עם אנבת', עייף פשוט עייף.

ואשם.

הוא לא ידע אם אפולו ומג באמת יצליחו לחצות את היער ולהגיע אל מחנה החצויים, או שיקרעו לגזרים בדרך.

זה שאפולו הפך לבן תמותה, חייבת להיות לזה משמעות, חייבת להיות לזה סיבה. תיהיה עוד נבואה גדולה, פרסי היה בטוח בזה. ופרסי ידע שהוא לא יכול להרשות לעצמו להיות מעורב בה, כי הוא הבטיח.

הוא הבטיח לאנבת' שילכו ללמוד באוניברסיטה, הוא הבטיח לה שישרוד מספיק זמן כדי שיוכלו ללכת לרומא החדשה.

הוא הבטיח לאנבת' חיים, חיים אמתיים.

חיים שבהם שיוכלו לצרוח ביחד, חיים שבהם יוכלו לפחד יחד, יוכלו לצחוק ולבכות יחד. חיים שבהם יוכלו להיות יחד, חיים שבהם יוכלו לשמוח יחד.

חיים שבהם יחיו יחד. חיים מנותקים מהעולם הזוועתי שבחוץ, עולם שבו זה רק היא והוא. עולם שבוא הכל יכול להיעצר, והם יוכלו פשוט לחיות.

חיים שיתנו להם להתמודד, חיים שיתנו להם לנשום.

פרסי הרים את היד שלו מול פינו, וחייך חיוך קטן שלאט לאט העלים את תחושת האשמה.

הוא הציל את העולם מספיק פעמים לחיים שלמים, ועכשיו הגיע הזמן באמת לחיות אותם.

≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋

אוקיי אז הי!

אני יודעת שזה היה שונה, אבל בעיקרון לסיפור לא הייתה עלילה, אבל עכשיו יש לו, אז נאלצתי לשנות דברים כדי שזה יתאים לעלילה.

מקווה שנהניתם מהפרק✨