הילד של פרסבת (עד שאמצע שם טוב יותר)

פורולוג

אז סיפורנו מתחיל כמו כל סיפור נורמאלי ושפוי לגמרי שכתבה אותו מישהי נורמאלית ושפויה לגמרי שבכלל לא כותבת את זה בזמן שהשמש מתחילה לזרוח: 

ביער חשוך שהשעה בו אחת לפנות בוקר, בזמן שחבורה אשר נותנת וויובים של כת מסתובבת במעגל מושלם מסביב למדורה. באותה חבורה שהיא ספק-כן-וספק-לא-כת הייתה קבוצה מעניינת של אנשים שמתחת לחלוקים השחורים לבשו פיג'מות, ובאותו רגע ספציפי של הטקס חשבו יותר על איך יחזרו למיטה מאשר איך ירקדו סביב המדורה.

אם ככה ציפתם שסיפורנו יתחיל, צר לי לאכזב ולבשר לכם שלמעשה סיפורנו מתחיל בבית קפה. לא ביער, לא מסביב למדורה, בלי אנשים בפיג'מות, בבית קפה. 

באותו בית קפה קטן אשר נמצא בשדרת ההרמוניים שבקליפורניה ישב לו איש רחב כתפיים, שבמרכז גולגולתו התנוססה לה קרחת קטנה אשר ברקה לאור הפנסים הזולים של אותו בית קפה. 

הוא היה איש קטן ממדים, שלבש חליפה אדומה שלא תאמה את צבע שיערו השחור. הוא הרכיב משקפיים עגולים עם מסגרת שחורה, ועל קודקוד ראשו חבש משכפיי שמש גדולים. הוא שתה מהקפה שלו באטיות, והביט כל כמה שניות בעצבנות בשעון הגדול שענד על פרק כף ידו. 

"יכלת לבחור בכל צורה שיכולת, אבל בחרת דווקא בגמד זקן." דובר הקול התיישב מול אותו איש שחור שיער שפגשנו בהתחלה. אותו האיש שהתיישב לבש חולצת טריקו שחורה של Queen (להקה) עם תמונה של פרדי מרקורי מחופש לאישה כשהוא מחזיק שואב אבק. 

הוא היה בעל שיער בלונדיני זורח, והרכיב משכפי שמש שחורות שחסמו את מראה העיניים מאחורן. 

"אני, בחרתי בצורה שתמשוך הכי פחות תוצמת לב מיותרת. ואני רואה שאתה לעומת זאת, לא בחרת לעשות כמותי."

"ולפי איך שאתה ניראה, בחרתי בחוכמה." 

הוא השמיע קול ספקני וחזר לשתות מהקפה החם שהחזיק. 

"אז, אתה רוצה שנזמין משהו לאכול?" 

"אין צורך בכך. אוכל אנושי הוא מוזר, יש לו טעם. אולי במקום זאת נוותר על גינוני הנימוסים המקובלים וניגש יש לעניין?" 

הוא הנהן , ושערו הזורח התנפנף "אז בוא ניגש ישר לעניין." הוא רכן קדימה "נמאס לכולם רק לשבת ולחכות. הם לא בוטחים בך, והם גם לא יבטחו בך עד שיוכלו לדעת שלא מכרת להם שקרים במסווה של גן עדן. הם משועממים, והם רוצים לדעת למה כל כך אכפת לך לפגוע בכמה שקי עור" 

האיש הגמדי נאנח, רוטן על הטיפשות של האנשים שבחר כחיילו "זה בדיוק כמו לאכול תפוח. אם תאכל תפוח בוסר זה יכול להרוג אותך, אבל אם תמתין לזמן הנכון לקטוף אותו, תוכל להנות מהמתיקות העדינה שלו." 

"אז במילים אחרות, אנחנו צריכים לחכות למשהו שאפילו לא קיים?" 

הוא הנהן ושתה עוד לגימה איטית מהקפה שלו "כך זה ניראה." 

האיש עם החולצה של פרדי מרקורי נאנח אנחה דרמטית "אבל זה יהיה כל כך משעמם! למה אנחנו לא יכולים לתקוף עכשיו?!" 

הוא הרים גבה לעברו, ובחן את העיניים מאחורי משקפיי השמש השחורים "אתה אומר שאתה מעדיף לתקוף ולהפסיד במקום לחכות ולנצח, כי זה יהיה 'משעמם'?"  

הוא התרפק על הכורסא, ומשקפי השמש שלו החליקו מפינו "כל כך משעמם" 

"אל דאגה, ידידי" עוד לגימה איטית "זמננו לפעול עוד יגיע, ועד אז אני בטוח שתוכל למצוא לך שקי עור אחרים להפיג איתם את שעמומך."