הילד של פרסבת (עד שאמצע שם טוב יותר)

בועטים במכונת החטיפים

נ.מ לוק

≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋

לוק שכב במיטה, שומע קולות רועשים מבעד לדלת, קולות שעד מהרה התחזקו והפכו לצעקות.

הדלת נפתחה בטריקה וגם 

לוק שמע קריאות בהלה, והתנשפויות חדות ממש אחריהן. "הוא בסדר? הוא חי?" נשמע קול נשי יפיפייה, ולוק היה בטוח שאם הסירנות היו אמתיות, ככה הן היו נשמעות.

"הוא חי," ביטל קול גברי "זאת לא הדאגה העיקרית שלנו כרגע."

"למה אתה מתכוון, ויל?"

השתררה שתיקה, שתיקה שהגבר כנראה תכננן להפר, אלה שנשמעה חבטה -ככל הנראה של הדלת- וקול מצמרר קטע את הכנראה תוכניות של הגבר.

"כן סאנשיין, למה אתה מתכוון?" אמר הקול המצמרר.

"מה אתה עושה פה?" אמר הקול של הגבר -שלוק פשוט החליט לקרוא לו מר חמוצי כדי להקל על עצמו- בבלבול.

"אנבת' גררה אותי לפה," אמר בעל הקול המצמרר -שלו החליט לוק לקרוא מכשפה כי זה הדבר הכי מפחיד שעלה בדעתו באותו רגע.

"כנראה כדיי לוודא שאין עילה של מוות סביבו." המשיך מכשפה.

"או שהוא האחיין שלך והוא בדיוק עשה טעונה והיא רוצה שהמשפחה תיהיה פה." העירה האישה שלוק השווה לסירנה, וללא ספק פסק שזה שם ראוי.

סירנה,

מכשפה,

ומר חמוצי.

וכמובן שהיו גם אנבת' והאחיין של מכשפה.

תמונה החלה להיבנות בראשו של לוק, תמונה הזויה לחלוטין.

אולי לא היה צריך לבחור דווקא בשמות האלה.

הדלת נפתחה שוב פעם, וקולות הצעדים שיצאו מהחדר התעמעמו, סימן שמכשפה מר חמוצי וסירנה עזבו את החדר.

לוק חיכה כמה דקות עד שפתח את עינו, ואז בדיוק כמו בפעם הקודמת- אור סינוור את עינו והוא סגר אותן בחוזקה וקילל.

הוא הסתיר את פינו בשתי כפות ידיו, וקילל את התאורה הזולה שלא הפסיקה להתנקש בעינו.

"אתה יודע, אני הייתי מאוד לא מרוצה אם הייתי אבא שלך והייתי שומע אותך מקלל ככה."

לוק שמט את ידיו משני צדדיו ופתח את עינו באיטיות.

על אחד הכיסאות ישב איש בשנות העשרים לחיו, עם שיער בלונדיני זורח וזוג משקפי שמש שחורים שחסמו את מראה העיניים מאחוריהן.

הוא לבש חולצת טריקו לבנה, ומעליה מעיל עור מסורבל. הוא לבש ג'יניס שבהחלט לא נראה נוח, ונעל זוג נעלי נייק צהובות, שללא ספק דפקו את כל הקטע המגניב והאפל שאין ספק שניסה ליצור.