הילד של פרסבת (עד שאמצע שם טוב יותר)

אחריי הסוף הטוב

נ.מ פרסי

פרסי התרגש. 

כבר עברו שמונה חודשים מאז שאנבת' חזרה מהסידורים המשפחתיים שלה בבוסטון. כבר שמונה חודשים שאלה היו רק היא והוא, חופשיים ממסעות חיפושים ומנבואות. 

פרסי היה מאושר, הוא הצליח להשיג בגרות, ובגדול בגרות = אוניברסיטה ברומא, ואוניברסיטה ברומא = עפים מפה. ועפים מפה = חופש.  

ופרסי רצה שהחופש הזה ישאר, אז הוא יעשה מה שכל אחד אחר היה עושה: 

ילכוד את החופש הזה בטבעת שתנצוץ לנצח על אצבעה של אנבת'. 

גרובר בא לבקר את פרסי לעיתים קרובות מאז סיום המלחמה, ופרסי לא היה בטוח אם זה כי התגעגע אילו או כי אהב את הפחיות שאימא שלו מביאה לו. 

אבל זה כנראה לא משנה, כי בזכות גרובר התוכנית של פרסי יצאה סוף סוף לפועל. 

פרסי ואנבת' הלכו למחנה החצויים לפרידה אחרונה לפני הנסיעה הגדולה שלהם לרומא. הם הגיעו למחנה החצויים בשעה שלוש בצהריים, והשמש החמה סנוורה את עינהם, ובהתחשב שאפולו היה ברגעים אלו, טוב, לסטר, פרסי לא היה בטוח למי הוא אמור להתלונן. 

 פרסי ליווה את אנבת לביתן אתנה, הוא ניפרד ממנה לשלום ואמר שהוא הולך לפרוק את החפצים שלו בבית, ובלפרוק הוא התכוון ללשפוך את תכולת התיק על הרצפה, כמו שכל חצוי גאה היה עושה. 

הוא מיהר אל גרובר, שפיזר על שפת האגם עם כמה נימפות עלי כותרת של ורדים אדומים. פרסי התרגש, הוא באמת עומד לעשות את זה. הוא באמת עומד להציע לאנבת' ניסויים. הוא לא ידע מה הוא הרגיש יותר, פחד? או התרגשות? או שזה היה השילוב של הטונה והריבה בבוקר, הוא לא היה בטוח.

 פרסי הסתובב בהתלהבות לעבר גרובר, וממש התאפק לא להתחיל לקפצץ במקום כמו ילד קטן.  

"הכל מוכן?" 

גרובר ניראה עייף, אבל הוא זקר את גודלו בחיוב "אם אתה מתכוון, לזיקוקים, לדולפינים, ופרחים, אז כן, הכל מוכן." 

פרסי מרוב התרגשות חיבק אותו חיבוק מוחץ. וגרובר, שהתקשה לנשום בתוך חיבוקו המוחץ של החצוי המתלהב, תפח על ראשו  "אוויר- לא- מגיע-"

פרסי שיחרר אותו בהתנצלות, והניצוץ הנלהב בעינו רק המשיך להתגבר "סליחה חבר, אבל אני לא מאמין שזה סוף סוף קורה"

גרובר ניסה להסדיר את נשימתו "אתה מספר לי?!" הוא פאה "חיכיתי חמש שנים כדי שתתחילו לצאת. ח.מ.ש שנים. אתה יודע כמה מעייף זה היה!?"

פרסי צחק. 

זה היה מושלם. 

הכל היה מושלם,

 ואם אנבת' תגיד כן, 

אז זה ישאר מושלם לנצח.

≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋