הטיול

19

אמה-
התעוררתי בבוקר, עם אותה הרגשה של אתמול בלילה, אותו הרגשה שגרמה לי לצמרמורת בכל הגוף. הלכתי לשטוף פנים כדי להתאפס על עצמי מחדש, והתחלתי את היום שלי, צחצחתי שיניים, הסתרקתי, עשיתי צמת שורש רופפת, התאפרתי קצת, ושמתי את מדי בית הספר.

ניר לקח אותי לבית הספר כמו בכל יום. נכנסתי לכיתה וזה היום היחיד בשבוע שאני והבנות ביחד בשיעור הראשון, הן תפסו שתי שולחנות, אחד מאחורי השני בקצה הכיתה, זואי ומיקה ישבו ביחד, ואדל ישבה שולחן לפניהן ליד הקיר, הלכתי אליהן והתיישבתי ליד אדל. ״היי חברות שלי״, הן חייכו אליי, התלבטתי אם כדי לי לספר להן מה שקרה אתמול, אבל לבסוף החלטתי שלא, לא רציתי שכל הזמן שנלך ליד דין או שון הן יתלחשו ואז הם יבינו שמשהו קורה. ״היי אמ״ הן אמרו ביחד.

שיעור היסטוריה התחיל, והמורה חפר לנו בלי הפסקה, הרגשתי שאני עוד שנייה נרדמת, אבל אז הדלת נפתחה ודין הגיעה, הרגשתי שוב צמרמורת, פחדתי ממנו, לא רציתי להיות בקרבתו ״דין תשב ליד מרקוס״ מרקוס ישב שולחן לידי, אך הוא לא ישב בכיסא הצמוד אליי, הוא ישב בצד השני של השולחן, מה שאומר שדין יישב במקום שלידי. לא רציתי שזה יקרה, אני לא מסוגלת להסתכל עליו אפילו.

דין התקדם לכיוון מקומו, ובדרכו הוא קרץ לי, זה משהו רגיל שהוא עושה כי הוא יודע שזה מעצבן אותי, ״היי סאנשיין״ הוא התיישב במקומו, ולא רציתי לענות לו, פחדתי שאגמגם שוב ואז אדל בטוח תשים לב שמשהו קורה, אז התעלמתי, ״הלווו״ הוא נופף את ידו מול פני, כדי לגרום לי לתת לו תשומת לב, אך התעלמתי. ״למה את מתעלמת מדין?״ לחשה לי באוזן ״סתם אין לי כוח אליו, וחוץ מזה אני שונאת לדבר איתו״ לחשתי בחזרה, והמשכתי להקשיב למורה.

נגמר השיעור, ויצאנו מהכיתה, ניסיתי ללכת הכי רחוק מהר שאני יכולה כדי לא להיתקל בדין, וזה הצליח, לא נתקלתי בו, והלכתי לשיעור הבא, אך הוא נמצא גם בו זה זאת תהיה בעיה להתחמק גם הפעם. נכנסתי לכיתת ביולוגיה, שהיא היתה מעבדה, והתיישבתי על ידי אחד השולחנות, ג׳וני התיישב לידי, ג׳וני היה בחור חכם ואפילו די חנון אם לומר את האמת. כל הילדים נכנסו לכיתה וכך גם דין, אך להפתעתי דין התקדם לעבר השולחן שלי ועצר, ״אתה״ הצביע את ג׳וני ״תחליף איתי מקום, תשב ליד ג׳ני״ הצביע עם ראשו על ג׳ני, ״לא אל תקום״ עצרתי אותו, אך דין נעץ בו מבט וג׳וני שהיה חסר עמוד שדרה, ישר קם והלך לשבת לידה.

״למה?״ הייתי מבולבלת, למה שיעביר אותו מקום, בחיים אני עדין לא יושבים ביחד ״למה מה?״ הוא היה אדיש, ״למה הזזת אותו מפה?״, אולי הוא הבין שאני מנסה להתחמק ממנו, אולי הוא ראה אותי אתמול ״כי רציתי לשבת לידך״ הרים את כתפיו, ״למה?״ למה שירצה לשבת לידי דווקא היום ״את שואלת יותר מידי למה״, מי הוא חושב שהוא יגיד לי מתי מותר לי להגיד למה, ומתי לא, ״למה את מתחמקת ממני? את ברחת מהכיתה, בשניה שהיה צלצול״ הוא המשיך להיות כל כך אדיש, הוא לא הראה כלום על פניו ״לא בגללך, פשוט רציתי לתפוס מקום טוב פה״ חשבתי על תירוץ מהר ״אוקיי.. ולמה לא ענית לי שדיברתי אלייך, את יודעת שלא כדי לך להתעסק איתי״ המשפט האחרון שלי הפחיד אותי, וניסיתי לחשוב על תירוץ מספיק טוב שהוא יאמין לי ״לא שמעתי אותך, בהייתי במשהו״ אמרתי את הדבר היחיד שעלה לי לראש.