חצויים + הוגוורטס - מכירים את הקטע

הקדמה

תודה רבה ל halfblood371 על הכריכה הנדירה
____
_______________________

חשוב לי להדגיש עוד פעם: פרסי לא נכד וולדמורט!
_______________________
____

בוקר יום חדש בבית ויזלי, קול מוכר במעורפל העיר את הארי, עד שגילה שמדובר בדמבלדור. הוא מיהר לרדת למטה, ובדרך שמע חצאי משפטים שנשמעו כמו וויכוח.

כשהגיע למטה, פגש בגברת וויזלי, שפניה היו עצבניות וכועסות.

"הארי, תעיר את רון ותביאו את הרמיוני למטבח. דמבלדור רוצה שתהיו היום בישיבה משום מה," אמרה גברת וויזלי בקול שלא הותיר מקום לספק שהיא לא מרוצה מהעניין.

"בהחלט, גברת וויזלי," ענה הארי, והתקדם לחדרו של רון.

כשהגיע לחדר, צעק, "רון, קום!" אך לא קיבל תגובה. חזר בקול רם יותר, "רון, קום עכשיו! אמא שלך ביקשה ממני להעיר אותך." גם הפעם רון לא התעורר. הארי היה קרוב להתייאש, עד שלפתע צעק, "רון, קום! יש ישיבה של המסדר ואנחנו לא רוצים לאחר!"

רון פקח את עיניו וזינק מהמיטה במהירות כה רבה, שגרמה להארי להרגיש כאילו ראשו עומד להתרסק. "אנחנו מוזמנים לישיבה של המסדר?" שאל בהתלהבות.

"תיזהר," צחק הארי. "מעניין למה אנחנו מוזמנים הפעם," תהה בקול.

"בטח להרמיוני תהיה תשובה," אמר רון.

באותה רגע, הרמיוני התפרצה לחדר. "להרמיוני אין תשובה הפעם," היא אמרה בקול חותך. רון קפץ מהמיטה, "הרמיוני, מה את עושה פה?" הוא צווח, מנסה להסתיר את בהלתו מהתפרצותה.

"מנסה לזרז אתכם, כי כרגע אתם לא ממש יעילים, יחסית לזה שהוזמנו לישיבה של המסדר," היא אמרה, והדגישה את החלק האחרון בהתרגשות.

"נראה לי שהדרך היחידה לדעת למה הוזמנו היא פשוט לרדת ולבדוק," אמר רון.

"כן, ככה אני מניחה," חייכה הרמיוני בשיעשוע.

"טוב, אז בואו נרד," אמר רון וזינק מהמיטה. הארי והרמיוני רצו אחריו.

ההרפתקה הבוקר החלה לשאול שאלה מייסרת: למה שדמבלדור יזמין את כולם לישיבה של המסדר? הרמיוני תהתה בקול.

"רמיוני," אמר רון, "חשבתי שאנחנו פשוט צריכים לרדת ולבדוק."

"כן, נכון, אבל זה פשוט מסקרן אותי לדעת..." הרמיוני נעצרה כשהתחילו לעלות לה אפשרויות על למה דמבלדור זימן את כולם לישיבה.

"הרמיוני," חייך הארי, "זה נראה כאילו עלית על משהו חשוב."

"זה לא רק נראה ככה," אמרה הרמיוני.

"רק תגידי לנו מה עלה בדעתך, או שאת תשאירי אותנו במתח?" שאל רון.

"עלתה לי רעיון לגבי למה דמבלדור הזמין אותנו לישיבה," ענתה הרמיוני.

"אוקיי," אמר רון, "והרעיון הוא...?"

"בעיקרון יש לי שני רעיונות," אמרה הרמיוני. "אחד הוא שכנראה יש משהו ממש חשוב שאנחנו צריכים לדעת."

"והשני הוא...?" שאל רון.

"שזה משהו ממש לא חשוב," ענתה הרמיוני, "אז הוא מזמין אותנו כדי שנחשוב שזה חשוב, וככה נרגיש שאנחנו בסוד העניינים."

"רגע, בעצם אם זה היה לא חשוב, דמבלדור לא היה מזמין אותנו," אמרה הרמיוני. "אז תשכחו ממה שאמרתי, זה כנראה משהו ממש חשוב."

"וואו, הרמיוני," אמרו רון והארי בהערכה, "את גאונה."

"כן, אני יודעת," נאנחה הרמיוני בהכרה עצמית. "בואו נרד למטה ונגלה."

בדרך למטה פגשו בג'יני, שגם היא ירדה למטה ונראתה כאילו הרגע קמה מהמיטה.

"היי ג'יני, גם את באה לישיבה?" שאל הארי.

ג'יני פיהקה פיהוק ענקי שהיו יכולים להכיל את האגריד ועוד נשאר מקום. "כן, הזמינו אותי גם," אמרה, וחיוך פרץ על פניה. סומק טיפס על פניו של הארי, כמו אוכל שמבושל באותו הרגע בטמפרטורה גבוהה.

כשהגיעו למטה, גברת וויזלי הביטה בהם בכעס קל, "כמה זמן לוקח לרדת שתי קומות?" (ה.כ: מספר הקומות אינו ידוע, אז נבחר מספר אקראי).

"סליחה, גברת וויזלי," אמרו הארי והרמיוני כמעט יחד.

"אהם, נראה לי שכדאי להתחיל בישיבה," קטע אותם לופין.

"ובכן, אני פותח בזאת את ישיבה מספר 54," הכריז דמבלדור.