לשחק באש

פרק 1 - השריפה

"זואי! קומי!". התעוררתי לקול הצעקות של אמא שלי אחרי ששוב לא שמעתי את השעון המעורר שלי. "מה השעה?..." שאלתי בישנוניות, "יש לך עוד רבע שעה!", אמא שלי ענתה בצעקה. לאחר קרב ארוך ביני לבין עצמי, החלטתי שאני קמה ומתארגנת. כעבור 10 דקות בערך סיימתי להתארגן ויצאתי לבית הספר באי רצון. כשהגעתי, קיבלה את פניי החברה הכי טובה שלי מיה. כמו תמיד. "היי!" היא קראה לעברי ברגע שראתה אותי ונופפתי לה כתשובה. היה טוב לדעת שלא רק אני מאחרת. הלכנו ביחד לכיתה, ולצערנו נכנסנו באמצע שיעור מתמטיקה. נכנסנו לכיתה, והמורה נתנה לנו לא יותר ממבט זועף. היא דיברה ודיברה ולא היה לי כוח להקשיב, לפי המבט של מיה היה נראה שגם לה לא. כעבור זמן שנראה כמו נצח וחצי, נשמע הפעמון וכולם יצאו מהכיתה בסערה. כמו תמיד. אחרי שכולם יצאו והדלת הייתה פנויה, גם אני ומיה יצאנו. "לכי לתפוס שולחן טוב, אני אביא את האוכל", אמרה לי מיה וזה נה שעשיתי. אחרי כמה דקות היא הביאה שני מגשים מלאים באוכל מהקפיטריה. התחלנו לאכול ומיה התחילה לדבר על מה היא עשתה אתמול בבריכה, וחוץ מלהנהן לפעמים כשהיא עצרה, לא עשיתי הרבה. בעוד שהיא דיברה, ראיתי מישהי מתקרבת לשולחן שלנו, הבן אדם האחרון שרציתי לראות ברגע זה. "מה את רוצה עכשיו לין?", שאלה מיה, שהיה נראה שגם הבחינה בה. "זה המקום שלי!", היא הכריזה בטון המעצבן שלה. "לא לין... אנחנו יושבות פה." אמרתי בקול כמה שיותר רגוע, אם כי זה לא היה כל כך קל. "אבל אני רוצה לשבת פה, אז זה המקום שלי", היא המשיכה לטעון, וזה באמת התחיל לעלות לי על העצבים. "לין אני..." התחלתי לומר, אבל מיה עצרה אותי. "זואי עזבי את זה, היא פשוט לא שווה את זה", היא אמרה, "אל תבזבזי עליה את ההפסקה". השתכנעתי, אבל לא לגמרי. בכל זאת הלכנו לשולחן המקביל, וראיתי בזווית העין שהיא מנפנפת בשיער תוך כדי שהיא קוראת לחברות השפוטות שלה, זה פשוט עצבן אותי. "למה עצרת אותי?!", שאלתי את מיה בעצבנות, "יכולתי להכניס לה!". "אני בטוחה זואי, אבל זה רק ייתן לה סיפוק, אם את רוצה לעצבן אותה באמת, אז תראי לה שלא אכפת לך" אמרה מיה. "אבל אכפת לי!". לפי המבט על פניה של מיה הבנתי שאמרתי את זה בקול. אבל אחרי זה עברנו מלין חזרה לבריכה של מיה. "את לא מבינה, אח שלי פשוט קפץ למי...". "מיה?" שאלתי, היא אף פעם לא עוצרת באמצע. "את מריחה את זה?", היא שאלה תוך כדי שהיא מרחרחת את האוויר. "לא...". "נו, יש ריח שרוף כזה". היא ענתה, ובשלב הזה התחלתי להריח קצת, אבל בניגוד אליה, זה לא ממש הטריד אותי. כמה דקות אחרי נשמע הפעמון ואני ומיה חזרנו לכיתה. "מיה, זה שום דבר", אמרתי לאחר שראיתי שהמבט המודאג על פניה לא ירד. כולם נכנסו לכיתה, וכך גם המורה. ועדיין, הצלצול לא פסק. מיה הייתה הראשונה שהבינה מה קורה פה. "זה לא הפעמון, זו אזעקת שריפה!". למשמע זה כל הכיתה התחילה לרוץ ולמעוד לכיוון היציאה. והמורה ניסתה להרגיע אותם, אך לשווא. גם אני התחלתי לרוץ לכיוון הדלת, אך הרגל שלי נתקעה ברגל של שולחן, ובערך שלושה או ארבעה שולחנות קרסו עליי בבת אחת. אף אחד לא שם לב חוץ ממיה. שרצה לעזור לי. בשלב הזה, עשן סמיך עשה את דרכו לכיתה והקשה עליי לנשום. "מיה רוצי! הכי מהר שאת יכולה!", קראתי לה הכי חזק שמצבי איפשר לי. "לא!", היא קראה, אבל לא יכולתי שהיא תסכן את עצמה בשבילי, פשוט לא יכולתי. "בבקשה מיה! בשבילי!". היא הסתכלה עליי שניה, ואז יצאה מהכיתה. הרגשתי שהיה לה קשה לעשות את זה. להבות התחילו לחדור את הכיתה וניסיתי להרים את השולחנות שמעליי, אך לשווא. כל החדר נעשה מטושטש, ולא יכולתי לנשום. לאחר כמה דקות של היאבקות לנשום, איבדתי הכרה.