לשחק באש

פרק 3 - בדיקה לא כל כך שגרתית

"זואי!", קראה אמא שלי. הסתכלתי בשעון, וגיליתי שהשעה רק 5:00 בבוקר. "אמא, זה ממש מוקדם עכשיו!", קראתי בישנוניות. "אני יודעת מותק, זה התור הכי מוקדם שהצלחתי לסדר לך לרופא, שלא תפספסי בית ספר", היא אמרה ורציתי לתת למישהו אגרוף. התארגנתי בזריזות, והגעתי לאכול ארוחת בוקר. רק שגיליתי שאין כזו על השולחן. "מה עם ארוחת בוקר?" שאלתי בתמימות. "אין זמן, צריך לצאת", היא אמרה והחמצתי מבט. "אוף", מלמלתי והלכתי בעקבותה לכיוון המרפאה. הגענו, לאחר הליכה בת עשר דקות. "דוקטור אלברג!", אמא שלי קראה לאחר שראתה את רופא המשפחה שלנו. "לנה, הרבה זמן לא היית כאן", הוא אמר בקול משועמם. בדיוק כמו שזכרתי אותו. "טוב, אין זמן לבזבז, בואו איתי למשרד שלי", הוא אמר והתחיל ללכת, ואנחנו בעקבותיו. "מה הבעיה?", הוא שאל את אמא שלי אחרי שהגענו אל חדר קטן, שבו יש שולחן כתיבה והרבה תיקיות ומסמכים עליו. "זה אולי קצת קשה להאמין אבל...", התחילה אמא שלי אבל הוא קטע אותה. "ראיתי הרבה דברים בחיי, תמשיכי". "אז, בגדול היא נקלעה לשריפה בבית הספר שלה, ממש כל הגוף שלה נשרף. אבל היא נשארה ללא כל פגע". אמא שלי סיימה. "טוב לנה, אני יודע שאת עוד לא מאוד מבוגרת, אך המוח שלך יכול בהחלט להמציא דברים, אל תלכי את כל הדרך הזאת בשביל כל דבר שאת מדמיינת". אמא שלי נראתה כאילו היא עומדת להתפוצץ ("אתה קורא לי זקנה?!"), אז אמרתי, "דוקטור, זה באמת מה שקרה". וסיפרתי לו את כל מה שקרה. "טוב זה מאוד עניין", הוא אמר. "כנראה יש לך בגוף נוגדנים מאוד מיוחדים, זה הכל". הוא סיים את דבריו באותו קול שבוא התחיל לדבר, אבל היה משהו בפנים שלו. הוא היה מוטרד, הוא ידע בדיוק מה קרה. פתאום, העיניים שלו משום מקום נצבעו באותו ארגמן שהיה לי וללין בעיניים. אבל זה לא קרה בטעות, לא. הוא חיכה שאני אשים לב. כשהוא ראה שאני בוהה בו הוא מצמץ, ועל פנין היה חיוך שלא הצלחתי לפענח. "אני די בטוח שהיא בסדר גמור", הוא אמר לבסוף. עמדנו לצאת, אבל לא יצאנו לפני שקרה עוד משהו לא צפוי. "אבא, אתה מסיים פה?", שאל קול שלצערי הכרתי. "רק רגע לין, אני עם לקוחות". היא הבחינה בי והחמיצה מבט. "אלה הלקוחות שלך?!", היא שאלה בבוז. "רואה עם מה אני מתמודד...", ענה לה באותו טון, שמרמז על בוז עמוק. "אנחנו נלך", הפעם אני זאת שדיברתי, אבל מכיוון שלא היה לאמא שלי תירוץ יותר טוב, היא הנהנה בראשה ושתינו הסתובבנו והלכנו. "ראית שהעיניים שלא היו אדומות לרגע?". שאלתי את אמא שלי, למרות שידעתי מה התשובה. "זה הגיוני שאת קצת עייפה אז את רואה כל מיני צבעים שלא באמת שם", היא אמרה בביטול. "את רוצה היום לנוח בבית?", שאלה אמא שלי, ולמרות שידעתי שהיא אמרה זאת כדי לסתום לי את הפה, לא יכולתי לסרב. נכסנו הביתה והלכתי למיטה. "החיים מוזרים...", הרהרתי לעצמי.