"זו הבת שלי! הבת שלי כאן בפנים!"... שמעתי צעקות עמומות, לא הבנתי איפה אני. ואז נזכרתי מה קרה, הרמתי את ידי ובחנתי אותה, וגיליתי משהו מאוד משונה. היד הייתה שלמה, אפילו בלי כוויה אחת. הסתכלתי סביב וגיליתי שאני נמצאת בתוך הכלאה בין חדר לערמת עפר. התרוממתי באיטיות, וגיליתי שכמו היד שלי, גם שאר הגוף שלי בריא ושלם. התיישבתי, עדיין הייתי מאוד מטושטשת. "זואי!", שמעתי קול קורא, את הקול של מיה. עמדה מולי קבוצה של אנשים, קבוצה שכללה את המורה, את מיה, את אמא שלי ושניים או שלושה אנשים במדים שחורים שכתוב עליהם 'שירותי הצלה'. "מה?... איך?...", אמא שלי הייתה הראשונה שפתחה את הפה, אחרי שתיקה של כמה רגעים. "גם אני לא יודעת...", מלמלתי בתשובה. הם הסתכלו עליי, אני הסתכלתי עליהם, ולא ידעתי מה לעשות. לא ידעתי איך להסביר, לא ידעתי כלום. "אני חושב שצריך לקחת את הילדה הזאת לבדיקה, אצל רופא אולי", אמר אחד האנשים שלבשו שחור בקול ענייני. "אני מסכימה בהחלט", ענתה אמא שלי בקול חמור. "זואי מה קורה כאן?!", הפעם זו הייתה מיה שדיברה, אני מפחדת שהיא חושבת שאני מסתירה משהו. "אני לא יודעת מה קרה!", לפי המבט על פניהם הבנתי שאמרתי את זה בקול, זה קורה לי יותר מידי לאחרונה. אבל לא חיכיתי עוד רגע אחד, קמתי וניסיתי לעשות את דרכי טל מחוץ לכיתה, לא שהצליח לי כל כך. "את לא הולכת לשום מקום חוץ מלרופא!", הצהירה אמא שלי. "לנה, תחשבי על זה רגע", מיה הרגיעה את אמא שלי, "לאף אחד אין מושג מה קרה כאן, וכנראה שגם לרופא אין. אני חושבת שצריך לתת לה כמה ימי מנוחה, ואז לשכוח שזה קרה. זה עדיף מלהתחיל להתעסק עם זה". אמא שלי חשבה על מה שהיא אמרה כמה שניות, "אני מניחה שאת צודקת", היא נאנחה ואמרה. מיה עזרה לי לקום, ואני ואמא שלי עמדנו ללכת הביתה. אבל מבעד לדלת עמדה מישהי שאף פעם לא כיף לראות. "לין זוזי מפה!", קראה לעברה מיה, אך היא רק חייכה. בחנתי אותה לרגע, ונתקלתי בפרט מוזר. העיניים שלה היו בצבע אדום בוהק. היא כנראה קלטה שאני בוהה בעינייה, כי מיהרה למצמץ והעיניים שלה חזרו לצבען הרגיל. "אין לך מושג עדיין...", היא אמרה במסתוריות, לא ייחסתי לזה ממש חשיבות, הייתי להוטה לחזור הביתה למיטה. תוך כדי הליכה הביתה הרגשתי שאני מתחזקת חזרה, אולי באמת צריך לשכוח מזה. חשבתי על העיינים של לין, ועל מה שהיא אמרה. זה איכשהו קשור למה שקרה לי? איש לא יודע, כנראה. בערך בחצי הדרך, ראינו את מנהלת בית הספר, שקטעה לי את חוט המחשבה. "זואי!", היא קראה לעברי. "חשבנו שאת...", היא נמנעה להגיד את המילה 'מתה', מסיבה לא ברורה. "כן... גם אנחנו...", מיהרה אמא שלי להגיד. "ובכן, מה טוב!", היא אמרה וחיוך החל לעלות על פניה. תהיתי למה היא לא שאלה איך לעזעזל אני בחיים, אבל מצד שני אני שמחה שהיא לא שאלה. "את מרגישה יותר טוב מותק?", שאלה אמא שלי. "כן, נראה לי", עניתי. סוף כל סוף הגענו הביתה. ושם אבא שלי חיכה לנו. "זואי!", הוא קרא ומיד חיבק אותי חיבוק מוחץ, מבלי לשאול כלום. "אדי! אל תמחוץ לי את הילדה!", קראה אמא שלי, לאחר כמה רגעים בתוך החיבוק, ולא יכולתי שלא להבחין בחיוך קטן על שפתייה. אחרי שהוא שחרר אותי, הלכתי לנוח בחדר, אך לפני זה הסתכלתי על עצמי במראה. וראיתי פרט מאוד מעניין. העיניים שלי היו בצבע אדום בוהק, ממש כמו של לין. מצמצתי והן חזרו לצבע הרגיל שלהן. "מה קורה כאן?", שאלתי את עצמי.
YOU ARE READING
לשחק באש
Actionזואי היא רק תלמידת תיכון תמימה, או לפחות זה מה שהיא חשבה.... הכל רגיל עד שפורצת שריפה בבית ספרה, וכשהיא מגלה שהיא שרדה למרות שהייתה בתוך האש עצמה, היא מבינה שהיא מיוחדת. השאלה היא, הם היא מבינה עד כמה, ומי קשור לזה...
