התגנבתי מאחורי מארק, ניסיתי לעשות כמה שפחות רעש. הוא התחיל להתקדם יותר ויותר מהר, וניסיתי לעמוד בקצב. ככל שהוא התקדם עמוק יותר בתוך הפארק נהיה יותר חשוך. פתאום הוא נעצר. הוא עמד מול מישהי שלא ראיתי את הפנים שלה. ידעתי שחשוך, אבל ליתר ביטחון התחבאתי מאחורי עץ שהיה קרוב אליהם. "עקבו אחריך?", היא שאלה, לא זיהיתי את הקול שלה, אבל היה בו משהו מוכר. "א... אני מקווה ש... שלא", הוא גמגם. היה ברור שהוא מפחד. "פעם הבאה תהיה בטוח", היא אמרה בקול קר. "פעם ה... הבאה?", הוא שאל באותו קול רועד. "למה ציפית?!", התגנבה לקולה נימה של כעס, חוסר סבלנות. "דיברת איתה?", היא שאלה. הייתה לי הרגשה מאוד לא טובה שהיא מדברת עליי. "כ... כן", הוא גימגם בתשובה. הוא התחיל להשמע יותר ויותר חסר אונים. "שאלת אותה את כל מה שהוא ביקש ממך?", היא שאלה. "ט... טוב זה ר... רק היום הר... ראשון שלי, ל... לא הספקתי ה... הכל", הוא מלמל. "הוא מאוד יכעס!", היא קראה וקולה הדהד במוחי. היא נאנחה. "למה אתה זה שעושה את הדברים החשובים?! הרי ברור שאי אפשר לסמוך עליך!", היא אמרה ספק לו ספק לעצמה. "ס... סליחה", הוא אמר כאילו זה הכרחי. אני חייבת להודות שמעט ריחמתי עליו, אבל בעיקר תהיתי מי זה 'הוא'. ואם כל זה קשור אליי. היה שקט, היה נראה ששניהם חושבים מה להגיד. ניצלתי את הזמן הזה כדי להבין שממש כואבת לי הרגל, היא כנראה נרדמה. ניסיתי להזיז אותה, אבל בטעות דרכתי על ענף קטן, וזה השמיע רעש פקיעה קטן. התפללתי שהם לא שמעו, אבל הם שמעו. "אתה בטוח שלא עקבו אחריך?!", היא קראה. ראיתי שהיד שלה עושה פעולה שנראת כמו להכניס את היד לכיס, ובלי שהספקתי אפילו למצמץ, נדלק אור חדק ומסנוור ממה שכנראה היה פנס. לא חשבתי פעמיים. הסתובבתי ורצתי הכי מהר שיכולתי, הכי רחוק שהצלחתי. הכי חשוב שהם לא יראו מי אני. תוך כדי שרצתי גיליתי שיכולתי לראות את הפנים של הבחורה, אבל זה לא היה משנה עכשיו. אחרי זמן שהרגיש כמו עשרים דקות, עצרתי לנוח, והבנתי שאני לא יודעת איפה אני, או איפה הבית. ולא לקחתי היום טלפון. ניסיתי לפחות להבין באיזה רחוב אני, שלמזלי התגלה שני רחובות מהבית של מיה. ניסיתי ללכת שני רחובות ימינה, ואז שני רחובות שמאלה, ואז לשאול את אנשים מהרחוב, אבל לא היה לי מזל. אבל באמת התחלתי להלחץ כשראיתי שמתחיל להחשיך. ישבתי על ספסל זנוח שראיתי, חשבתי מה אני יכולה לעשות, איך לחזור. לא ידעתי איפה אני, או איפה כל מקום אחר שאני מכירה. פתאום, היד שלי התחילה לבעור. אבל הפעם הלהבה לא שרפה את כל האזור, אלא התנתקה מידי, כאילו יש לה חיים משל עצמה, והתחילה לזוז. בהנחה שזאת התקווה היחידה שלי, עקבתי אחריה. השתדלתי לעמוד בקצב. מה שהיה הכי מוזר, הוא שהלהבה לא האירה את מה שמסביב, היא רק הייתה שם. לא ממש יכולתי להסביר את זה. אחרי לפחות חצי שעה של הליכה, הלהבה עצרה, וגם אני. וכשהיא נעלמה, מצאתי את עצמי עומדת מול הכניסה לבניין שלי. הקשתי את הקוד, ונכנסתי. הבנתי שאני עכשיו חייבת להורים שלי תשובות, גם על הבוקר, וגם על זה שהגעתי מאוחר מאוד. לא היה לי מושג מה אני אגיד להם. עליתי במדרגות במהירות ועמדתי מול הדלת, הוצאתי מפתח ופתחתי את הדלת. אחרי שנכנסתי, מצאתי את עצמי עומדת מול שני ההורים שלי, ומהמבטים שלהם הבנתי שלא הולך להיות לי קל
YOU ARE READING
לשחק באש
Actionזואי היא רק תלמידת תיכון תמימה, או לפחות זה מה שהיא חשבה.... הכל רגיל עד שפורצת שריפה בבית ספרה, וכשהיא מגלה שהיא שרדה למרות שהייתה בתוך האש עצמה, היא מבינה שהיא מיוחדת. השאלה היא, הם היא מבינה עד כמה, ומי קשור לזה...
