לשחק באש

פרק 5 - הילד ה(לא) חדש

"זואי! מה זה?!" צעקה אמא שלי, ואבא שלי ניסה לכבות את האש, אך לשווא. מה לעשות?! חשבתי. ואז נזכרתי במה שהילד בחלום אמר, 'את חייבת לשלוט באש'. הרמתי את ידי, שכמובן בערה, וניערתי אותה, אבל הפעם התרכזתי, כמו שלא התרכזתי מעולם. האש נכבתה מיד, והחדר התחיל לחזור לאט לאט למה שהיה קודם. החדר חזר לקדמותו לגמרי, וחייכתי חלושות, אבל החיוך נמחק מפני כשהבנתי שאני חייבת להורים שלי תשובות. "א... אני מאחרת לב... בית ספ... ספר", גמגמתי, לקחתי את התיק ויצאתי בריצה, תוך כדי שאני מנסה להתעלם מהמבטים השואלים. הגעתי כשאני מאחרת ברבע שעה, אך להפתעתי לא הייתה מורה בכיתה. התיישבתי במקומי ליד מיה. "למה התעכבת?", היא שאלה בסקרנות. "אני אספר לך בהפסקה", אמרתי לה. כעבור עוד 5 דקות מיס ג'ון, המחנכת שלנו, נכנסה לכיתה. "בוקר טוב, ממש סליחה על העיכוב." היא התחילה בנאום, אך עצרה אותו כששמה לב אליי. "זואי! אבל איך?", משכתי בכתפיי בחוסר עניין, אבל היה נראה שלכיתה היה הרבה עניין. "איך שרדת?", "יש לך כוחות על?", "הלכת לרופא?", ועוד שאלות בסגנון נשאלו, ולא היה לי כח לענות. למזלי מיס ג'ון הצילה אותי. "טוב, בואו נתקדם. תשאלו את זואי מה שאתם רוצים בהפסקה", היא אמרה וכולם השתתקו. "עכשיו, אני שמחה להגיד לכם, שמצטרף לכיתה ילד חדש!", היא הכריזה , וזה עורר הרבה כאוס. אחרי שהיא הצליחה להשתיק את כולם, היא יצאה מהכיתה, וחזרה כשמאחוריה עומד ילד עם שיער זהו... הילד מהחלום שלי! "מיה!", קראתי בלחישה, "מיה!". "מה?!", היא לחשה בתשובה, "אני יודעת מי זה! הוא היא בחלום שלי!", "נדבר בהפסקה", היא ענתה. היא כנראה חשבה שאני מדברת שטויות, מה שלא היה נכון. בכל זאת לא הייתי בטוחה שהיא תבין, או שמישהו יבין. "חמודים תכירו", אמרה מיס ג'ון, "זה מארק". "היי...", הוא אמר בהיסוס. הוא כנראה שם לב שאני בוהה בו, כי הוא הסתכל עליי בחזרה. מייד מיהרתי למצמץ ולהסתכל לכיוון אחר. פתאום לין נכנסה לכיתה. "מיס ג'ון?", היא שאלה. "כן?", מיס ג'ון ענתה בחוסר סבלנות, "מיס אריטה צריכה אותך". "זה דחוף", שאלה מיס ג'ון באותו קול חסר סבלנות, "היא אומרת שכן", אמרה לין בקול מתחנף. "חמודים, אני תכף חוזרת. בינתיים תדברו עם מארק", היא אמרה ואז נאנחה ויצאה מהכיתה כשלין בעקבותה. שמתי לב שלפני שלין יצאה, היא נתנה במארק מעיין מבט מזהיר, כאילו היא כבר מכירה אותו. וזה קצת הטריד אותי. כמעט כולם התקרבו אל מארק, ממש כאילו הוא מיצג במוזיאון, אבל הוא התעלם מהם והתקדם ישל אליי. "איך קוראים לך?", הוא שאל אותי. "זואי", עניתי בחוסר עניין. "את מכירה את הילדה הזאת, שנכנסה לכיתה?", הוא שאל, "כן, זאת לין, מהכיתה המקבילה", עניתי באותו טון חסר עניין. צורת הדיבור שלו מעט הפחידה אותי, כאילו הוא יודע את התשובות לכל השאלות שהוא שואל. כעבור רגעים ספורים של שתיקה, מיס ג'ון חזרה. "מארק, אני רואה שאתה כבר מתחיל ליצור קשרים", היא אמרה וחייכה לעברנו. שנינו שתקנו, לא היה לו עוד מה להגיד, או לי. למזלי הצלצול הציל אותנו, ואני ומיה מיהרנו החוצה. או יותר נכון אני. "מיה!", קראתי אחרי שראיתי שמיה נשארה מאחור. "אולי כדאי שגם הוא יבוא?", היא שאלה, "יש פה עוד 30 ילדים שיכולים לדאוג לו!" קראתי בתשובה, והיא השתכנעה. אחרי שתפסנו שולחן בקפיטריה, התחלתי לספר לה את כל מה שקרה, על החלום, על השיחה של ההורים שלי, ועל איך השולחן נשרף. "מה ההורים שלך אמרו?" שאלה מיה אחקי כמה רגעים, הזמן שלקח לה לעכל את מה ששמעה. "אני לא יודעת, ברחתי", כשאמרתי את זה הרגשתי צביטה של אשמה. "מה תגידי להורים שלך?", היא שאלה, "אני מעדיפה לא לחשוב על זה", עניתי לה. הופתעתי שהיא לא התעניינה בזה ששיצרתי שריפה בעצמי, אלא בתגובה של ההורים שלי. אבל לשמחתי כשהמשכנו לדבר גלשנו לנושאים אחרים. שאר היום עבר יחסית מהר, אבל לא ידעתי אם זה דבר טוב. כולם יצאו מהכיתה, וגם אני התכוונתי. יצאתי מהכיתה אחרי מארק. הוא יצא מהבית ספר, ולהפתעתי הוא הלך לכיוון הפארק הנטוש, שאף ילד לא מתקרב אליו בדרך כלל. זה עניין אותי מאוד. הסתובבתי לכיוון השני, אבל באמצע הסיבוב הסקרנות גברה עליי, והלכתי בעקבות מארק.