לשחק באש

פרק 4 - החלום

'התעוררתי בחדר שלא זיהיתי, והוא עלה באש. בגללי. "את לא אמורה להיות כאן!", קרא אליי נער כבן גילי, עם שיער זהוב ועיניים בצבע ארגמן. התרוממתי באיטיות. "אי... איפה אנ... אני?", מלמלתי חלושות, בקושי הצלחתי לדבר. בחנתי את ידי, וגיליתי שהיא בוערת, רק שהאש מגיעה מהיד עצמה. "זה לא משנה, את הרסת את המקום לגמרי!", הוא ענה לי בכעס. "אני ל... לא מבי... נה", אמרתי בקול חלוש. "את חייבת לשלוט באש שלך, אחרת את יכולה להוביל להרס", הוא אמר לי, כאילו שהייתי אמורה להבין. הבטתי עליו במבט שואל, שמבקש תשובות. הוא נאנח, והרים את ידו. מיד פרצה ממנה להבה זהובה ויפה, אך היה נראה מהפנים שלו כאילו הוא רק מחזיק משהו ביד. "יש בתוכך אש", פתאום קולו נעשה רך יותר. הרמתי את ידי וגיליתי שגם היא בוערת. הוא ניער קלות את ידו והאש נכבתה כאילו מעולם לא הייתה, אך כשאני ניסיתי היא רק התחזקה, והתחזקה, והתחזקה. וכל החדר בער. האש הגיעה לכל חלק בגופי, ואיבדתי הכרה.'
התעוררתי וגיליתי שאין מסביבי שום חדר שרוף, או ילד מסתורי בשיער זהוב, זה היה רק חלום. הזעתי והתנשפתי, לא באמת הבנתי למה, הרי זה רק חלום. "זואי הכל בסדר?!", אמא שלי נכנסה לחדר. "את כל הלילה גנחת ומלמלת! היה לך חלום רע?". "כן... אפשר להגיד", עניתי. "טוב זה לא משנה, את מאחרת לבית ספר". גלגלתי עיניים וקמתי המיטה. התארגנתי באיטיות ולא הפסקתי לחשוב על החדר שבו הייתי, או על הילד עם השיער הזהוב. אכלתי ארוחת בוקר בשקט, והבנתי שההורים שלי הבינו שמשהו לא בסדר איתי. "הכל טוב?", שאל אבא שלי, ולא עניתי. "היי! תעני לאבא שלך!", קראה אמא שלי. "מה?", שאלתי בתמימות. "לנה מה קורה איתה?", אמר אבא שלי לאמא שלי כאילו לא הייתי נוכחת, "זה מאוד מטריד אותי", אמרה אמא שלי ואני לא בטוחה אם לעצמי או לאבא. "בסך הכל היה לי חלום", הגנתי על עצמי. "טוב מותק, הכל בסדר", אמרה אמא שלי ופרעה את שערי בחיבה. "אפשר לשאול על מה חלמת?", שאל אבא שלי. לא ידעתי מה להגיד, לא רציתי לספר להם אבל גם לא הצלחתי לחשוב על שקר מספיק טוב. "גם אני מעוניינת", אמרה אמא שלי אחרי שהבנתי שאני לא עונה, מה שלא ממש עזר לי. "סתם...", התחלתי לדבר. "נו, את יכולה להגיד להורים שלך", זירז אותי אבא שלי. "אני כבר לא זוכרת", אמרתי לבסוף, אחרי שתיקה לא קצרה. סיימתי את האוכל בלי להגיד שום דבר נוסף. "את מוכנה לבית ספר?", שאלה אמא שלי. "כמעט", עניתי לה. "את מוזמנת לסיים", אמר לי אבא, והבנתי שזה במטרה לסלק אותי מהשולחן. קמתי והלכתי לחדר, או לפחות זה מה שהראתי. התחבאתי מאחורי הקיר וניסיתי לקלוט כמה שיותר ממה שהם אומרים. "מה יהיה איתה?!", קראה אמא שלי אחרי שהלכתי. "שששש, היא עדיין כאן בבית!", השתיק אותה אבא שלי. "צודק", היא הנמיכה את הקול. "אבל תחשוב על זה, ממתי היא התחילה להתנהג מוזר?". "מאז... השריפה!". הפעם היה תורה של אמא שלי להשתיק אותו. "אתה חושב שזה קשור?", היא שאלה, "כנראה, הרי בכל זאת זה לא הגיוני". הבנתי שאני חייבת להתארגן אז הלכתי לחדר, אבל לא לפני שהסתכלתי במראה, והעיניים שלי היו בצבע ארגמן. אבל ארגמן בוהק יותר מבדרך כלל. אבל בחרתי להתעלם מזה. נכנסתי לחדר, והחדר השתנה. 'הייתי באותו החדר ששרפתי, אבל לא היה לידי את הילד זהוב השיער, זו הייתה לין. העיניים שלה היו אדומות בוהקות ויצאה לה להבה מהיד. אבל זה לא היה הדבר המוזר היחיד, השיער שלה היה זהוב, ממש כמו של הילד.' חזרתי לחדר שלי והבנתי שיש לי עוד 5 דקות. רצתי לסלון להביא את התיק מהשולחן. אבל בגלל שמיהרתי מעדתי על השולחן. "זהירות מאמי!", קראה אמא שלי, נשענתי על השולחן. אבל לא עברה חצי דקה והשולחן כולו עלה באש והעיינים שלי הפכו לאדומות מסנוורות