בן האש ובת המים

♡• [פרק 3]- 'גלים סוערים'

"מ-מה?" אימה החווירה ואביה הביט בשתיהן חסר מילים. "זו איזשהי בדיחה, קאי?" שאל לאחר כמה שניות של דממה צורמת, "לא." ענתה בעיניים נוצצות.

"אל תבכי." עינייה של אימה התרככו בזמן שליטפה את פנייה של קאי, "זה מטורף, פשוט מטורף." אביה הלך במעגלים. "אולי התייבשת? קיבלת מכת חום? אולי החלומות ההם חזר-" "אמא, זה היה כל כך אמיתי שאני אפילו לא יכולה להתחיל לתאר לך." קטעה אותה, "הם היו אמיתיים. ראיתי את הכל במו עיניי."

"א-אני לא יודעת מה כל זה אומר, קאי, הלוואי והייתי יודעת. זה המון לעכל. אבל אני יודעת להגיד לך שלא משנה מה- אני ואבא שלך נתמוך בך לא משנה מה."

-

"אמא, אבא- אני יוצאת לטייל קצת בחוץ." קראה ורגע לפני שיצאה מהדלת אל שחור הלילה נעצרה על ידי אביה הדואג, "ואם המפלצות יחזרו? איך תגני על עצמך?" "אל תדאג, אבא." ניסתה להרגיעו, "יש לך בת מיסטית וחזקה." ניסתה לצחוק עמו ומפיו יצא גיחוך יבש. "יהיה בסדר, אני מבטיחה. אני רק רוצה לצאת לכמה דקות לחוף ולאוורר את הראש ממה שקרה היום." אמרה ולבסוף הוא הנהן בהססנות.

היא ניצלה את הסכמתו ויצאה מבית החוף כשרגליה החשופות התענגו למגען לנגד החול ולבסוף התיישבה לרגל שפת הים והביטה בסקרנות על הגלים. 'אז.. אלמנט המים, אה?' אמרה בספק ובהתה בגלים נשברים לרגלייה.

לעזאזל, כל זה תסבך אותה. היא תמיד הייתה ילדה חרדתית אך עם דימיון ויצירתיות רבים ותמיד הרגישה קצת תלושה מסביבתה. תמיד היה בה ספק שאולי היא לא שייכת, שאולי עצם העובדה שהים סיפק לה חברה יותר טובה מאשכרה ילדים בני גילה אומר שמשהו בה קצת אחר, שונה מהשאר. היא תמיד בלטה בכך שהייתה שקטה והתבוננה סביבה בקפדנות שעייפה אותה- המאמץ הזה לעמוד על המשמר, לנסות לשכנע את עצמה שאולי כן כדאי לה לסמוך על אנשים ותמיד לבסוף להתאכזב.

תמיד ראו בה משהו בגלל יופייה אך מעולם אף אחד לא ניסה לאהוב אותה בגלל מי שהיא.. מה שהיא. ועם השנים זה נהיה הרגל- להרחיק את עצמה ולהתבודד, רק היא והגלים, הרגל כה ממכר אך עם השנים כה הרסני ובודד. אולי משהו במה שהיא אומרת נכון? אולי בבית הספר הזה יהיה לה קל יותר כי יהיו שם עוד נערים במצבה? אולי היא אפילו.. תגלה על עצמה.. ולמה היא ככה. אולי היא צריכה בעצם.. לתת לזה הזדמנות?

דקות רבות עברו עם מחשבות ארוכות עד שברגע של נועזות החליטה לקום על רגליה והרימה את ידיה בניסיון לייצר כל ניצוץ או תזוזה במים, אך המים היו אדישים לתנועותיה והמשיכו בשלהם. לאחר כמה שניות הניעה את ידיה בשנית ונאנחה בגיחוך קל כשראתה שדבר לא קורה והשתעשעה מהעובדה שכנראה היא נראת נערה משוגעת. היא? עם כוחות מיסטיים? יותר עם חרדות ובעיות שינה, אם כבר..

ובניסיון אחד אחרון כשהרימה את ידיה עיניה נפערו בהלם כאשר גל מים אחד נעצר והתפרש לגודל של ככמה מטרים גבוהים, ממתין לתגובתה, כאשר גלי הים שהחלו להיות סוערים המשיכו בשלהם והתנפצו על חומת הסלעים בחדות, כאילו בעולם נפרד מהגל שנראה שעצר זמנו.

הגלים החלו להעלות את פניהם ועוצמתם החלה לגבור ועיניה התמלאו בפחד כאשר התחילה להרגיש את כובדו של הגל שהחל לנוע במעט תחת שליטתה כמאבד מהשפעתו תחתה ולבה דפק במהירות. עוצמתם גדלה בצורה אינטנסיבית ברמה שנראתה כעל טבעית והמצב החל להדרדר מהר מאוד. ואז, באותו הרגע שהחלישה את אחיזתה וניסתה לעצור את שאר הים- הגל נפל משליטתה והתנפץ עליה באגרסיביות שבלעה אותה פנימה אליו וצעקותיה נבלעו בין הגלים.

עיניה נצצו בפחד מבין הגלים הסוערים כאשר הבחינה בכמה אורקים מביטים מקו החוף בגאווה במתרחש ומפעילים את הגלים כנגדה, דבר שגרם לה להלחם יותר. לעזאזל, היא הייתה אמורה לדעת טוב יותר. היא ניסתה לחתור את דרכה מבעד לגלים אך הלחץ שהופעל סביבה השתלש בזמן שעוד אורקים הרימו את ידיהם והפעילו את כוחם וצעקותיה הדהדו כאשר הים החל לסגור עליה ועיניה החלו להכביד בזמן שגופה החל להרפות מהמאבק, עד שבהדרגתיות- עיניה נעצמו וגופה נדם.

-

"קאי? קאי?" קולות שקטים התנגנו באוזניה והיא כיווצה את עינייה בערפול ומתחה את גופה. "קאי!" הקול הכה באוזנה והיא קמה בבהלה וסחרור, גופה הרגיש תשוש וחלש. היא בלעה את רוקה כשקמה בתוך חדר השינה שלה בבית החוף ולמולה היו הוריה כשפניהם היו אדומות מבכי טרי יחד עם אלריה מנהלת בית הספר כשלצדה היה גבר יחסית מבוגר כשלגופו גם היו מדים שהיו כמעט וזהים למדים הצבאיים המיוחדים שהבחינה בהם עד היום על כל מי שהיה קשור לאלפיה.

"קאי.." אימה חיבקה אותה בקפיצה ובכייה התחדש ופניה של קאי נעצבו, לראות את אימה ככה היה שובר לב עבורה. "איך את מרגישה?" שאלה אלריה ופנייה התרככו לאור תגובתה הנסערת של אימה של קאי.

"אני לא באמת יודעת להגיד.. המוח שלי מרגיש כמו עיסה." שפשפה את ראשה הכואב בזמן שאביה הביא כוס מים לאימה. "הותקפת על ידי אורקים ושרדת ברגע האחרון, היית חסרת הכרה כבר כמה שעות." הסבירה אלריה בטון רך.

"קאי, אנחנו דיברנו עם אלריה והחלטנו שאת חייבת ללכת לשם, למקום הזה." אביה קפץ לראשונה בשיחה וקולו היה שביר.

"אנחנו לא יודעים מה כל הדבר הזה אומר אבל אם זה אומר שאת תתחילי להיות מותקפת על ידי יצורים ענקיים ולא תוכלי להגן על עצמך אנחנו נאבד את השפיות שלנו." המשיך, גופו תזזתי והיפראקטיבי למראה. ראו שזה באמת שינה אותו כשחרדה התרמזה מרגליו שרעדו מעט. טוב, מי יכל להאשים אותו? הוא כמעט איבד אותה.. שוב.

"השינוי הזה מפחיד אותי." מלמלה בחוסר אונים. "כל שינוי הוא מפחיד קאי, אבל בבית הספר יהיה לך ליווי צמוד ותוכלי להיות עם בני נוער שנמצאים במצבך. למעשה, הבאתי את אחד הפרופסורים שלנו ואחד המורים העיקריים שילוו אותך. הוא אחראי על תכנית הלימודים הצמודה שאנחנו מספקים לאלמנטים. תכירי, זה נרקוס." הציגה אותו והגבר חייך עם עיניו בנימוס.

"אני מבטיח לך שתהיה לך מסגרת טובה. התלמידים שאיתך בקבוצה אנשים נהדרים אחד-אחד. למעשה, פגשת כבר אחת מהם." אמר וקאי הרימה אליו את מבטה התכול בהתלבטות כאשר ידעה שהוא מתכוון לפלורה.

"א-אני אבוא." אמרה לאחר מחשבה של כמה שניות, "אבל אני דורשת שתהיה שמירה קפדנית על ההורים שלי." אמרה בזמן שקמה מהמיטה במעט ערפול. "ושאוכל לתקשר איתם באופן סדיר." הוסיפה בזמן שפנייה פנו לחלון בחדר לכיוון הים והביטה בגלים.

"קיבלת את כל זה." אישרה גברת אלריה שקמה מכיסאה בתיאום עם נרקוס. "היי מוכנה מחר בבוקר, יקירה. יגיעו לאסוף אותך." סיימה לפני שלחצה את ידיהם של הורייה ונעלמה בנקישת אצבע יחד עם נרקוס.