לכבוש את מספר המזל שלי. (5)

פרק 3🎀 -היילי-

היילי:
"כן, אני זה שהבאתי אותך לכאן. התעלפת מול כל התלמידים. האחות אמרה שקיבלת מכה בראש ומהטראומה שהגוף עבר התעלפת." אומר דין ומהדק את עיניו הישר לכיוון לעיניים שלי. כאילו הוא מנסה לקרוא אותן. התחלתי לקפוא ולהילחץ ישר כמו תמיד. הפלאשבק הזה חוזר אלי תוך רגע, והגלגלים מתחילים להסתובב לעבר שלי, לעבר השנוא עלי.
"היילי מתוקה, בואי תתני לנו עוד סיבוב להראות את הגוף שלך חחח, אה שכחתי. את לא יכולה להזיז את עצמך, את קצת קופאת ורועדת.מסכנה שלנו" אומרת אוריה ברצח בעיניים שלה, העיניים שכל-כך שנאתי, קים ואוריה היו הבנות שלא סבלתי מאז ומעולם, שנאה זה מילה חזקה אבל זאת הייתה בדיוק המילה שמתארת אותן, שנאתי אותן עד עמקי נשמתי, רציתי להתחבר עליהן, במיוחד לאוריה, אבל הם ניצלו את זה והוחיכו לי יותר שאין דבר כזה "חברים". "קדימה ילדה זונה קומי." ליאם קרא לעברי, ורק עכשיו הבנתי מה קורה לי. אני מרותקת לתוך הריצפה בבית הספר, בלי יכולת לזוז מרוב הכאב שבתוכי, סביבי מאות ילדים שמסתכלים הישר לכיווני, חולצתי חצי קרועה, כולי חבורות כחולים בכל הרגליים והידיים שלי. אני מדממת מהאף שלי, לפחות זה מה שאני מרגישה. ואני פשוט קופאת. לא בוכה, כבר עברתי את השלב של הכאב מבחוץ, עכשיו זה הכאב שבתוך הלב. הכאב שאני לא מסוגלת להוציא הגה מהפה, קופאת כמו קרח, כמו הקרח הכי קפוא שקיים בעולם, כולם מצלמים אותי וצוחקים הישר לכיווני, ואין אף מורה שנמצאת לידי. אני משחק בשבילם, המשחק המטומטם והמגוחך שלהם, מתפללת לאלוקים שאני אקום מהסיוט הרע שלי. אבל כלום לא קורה, כי זאת המציאות שלי. אלה החיים שלי. "אני מתחננת אליכם, תפסיקו, בבקשה, תפסיקו לצלם." אני צועקת לעברם, לפחות מנסה, והדמעות עולות במורד עיניי ואני צורחת מכאב הישר לכיוונם. "את מצחיקה היילי את יודעת? זה כלום ממה שנעשה לך לאחר סיום הלימודים, זאת רק ההתחלה, רק ניסנו להרגיל אותך, לדבר אמיתי. ולפני שתחשבי בכלל להלשין עלינו, המצלמות מכובות, המנהל לא בבית הספר, המורות יצאו להפסקה נחמדה שהרגנו להם, אז נמשיך להתעלל בך כמה שרק נרצה." אוריה וליאם צועקים וצוחקים באכזריות הישר לכיווני. ואני מתפללת לאלוקים שזה יגמר כמה שיותר מהר, כי אני כבר לא מסוגלת יותר.
מתנתקת הישר לעבר שלי, וחוזרת בין רגע אחד.
"היילי? מה יש לך? את בסדר?" דין שואל מספר שאלות, מי היה מאמין שמספר השאלות שלו הן מה שהחזיר אותי להווה שלי, אם לא הוא כבר הייתי מאבדת את זה.
"ה-ם, הם צילמו את זה?" אני מתעלמת מין השאלות שדין שואל
"הי, היילי אני לעולם אבל לעולם לא אסכים לאף אחד מזויין להפיץ עליך תמונה או להפיץ עליך איזה שמועה מפגרת. ורק אם מישהו יעיז לעשות את זה הוא פאקינג הצטער על היום שבו הוא נולד." כאילו הבין הכל, כאילו הבין את הפחד שלי שיצלמו אותי לא בשליטה, והכל כי העיניים שלו התהדקו לשלי, כמו תמיד. רואים על העיניים שלו, העיניים המהפנטות שאיש לא יוכל להבין אילו צבעים יש בהן, שהוא התכוון לכל מילה ומילה. הגנחתי צחוק וחייכתי כמו ילדה קטנה. האמת שלעולם לא הרגשתי כך, נאהבת. אבל זה עדיין חרטא עבורי, כי לעולם איש לא יאהב אותי כמו שאוהבים אחרים. "תודה רבה דין אני באמת מעריכה אותך.״ אמרתי עם חיוך גדול ומתוח שהראה את הגומה הקטנה שלי. " אין על מה היילי. כל דבר שאת צריכה אני פה." וגם עכשיו מביא הישר לכיווני, מביט בי. מביט בי ומנסה לקרוא הכול. להבין הכול. והכל עם החיוך הזה, החיוך המושלם הזה שלו. והקול העמוק והמושך שלו. "תודה רבה דין."

הרגשתי שעיניים שלי מתהפכות, הרגשתי את הכאב בראש שלי יותר. ועצמתי את עיני, לפחות ניסיתי. "היי היילי תישארי איתי הכל יהיה בסדר." פקחתי את עיני באחת. "אתה מבטיח שהכל יהיה בסדר?" שאלתי אותו. בעיות אמון תמיד היו לי, אבל עם השנים הן מתחזקות אף יותר, אני לא מסוגלת להאמין כבר לאף איש בכדור הארץ. "כן אני מבטיח היילי, הכל יהיה בסדר. האחות תבואו ותבדוק מה איתך." הבטיח לי דין, שנאתי שמבטיחים לי. אבל למה איתו זה שונה? למה אני מאמינה לבן אדם שהכרתי לפני ארבעים דקות? ולמה עדיין תחושת הבטן שלי מרגישה שאני מכירה אותו שנים?

אני כלכך מעריכה אתכם! תודה שאתם קוראים ומצביעים לי, תודה על הערכה הענקית בסרטון הקודם בטיק טוק (אגב מי שעדיין לא עוקב: Noamm_books) מצטערת על הפרק הקצר💗
שבת שלום אהובים שלי!🎀 אשתדל לעלות עוד פרק שבוע הבא.