לכבוש את מספר המזל שלי. (5)

פרק 6🎀

דין:
אני עצבני.
הבחורה הזאת גורמת לעצבים שלי לעלות.
היא פאקינג מטריפה ומסקרנת אותי.
אני פשוט מבחין בה ומבין, אבל לא את כל מה שאני רוצה להבין. לא את הקושי שלה להכניס פסטה מזויינת לפה שלה. אבל מהצד השני כואב לי. היא נותנת לרגש הכבוי בתוכי ליפתח אליה. לרגש שנתתי רק לאמא שלי לראות.
גם לאמא שלי היה קושי עם אוכל. אוכל היה האויב שלה. עד שאבא שלי הגיע והציל אותה באיזשהו מובן. אמא שלי חיה עם ייעוד מאז שהיא נולדה שהאביר על הסוס הלבן יבוא ויציל אותה מחייה הרעים והאכזריים. וזה באמת מה שקרה. לטענתה של אימי זה באמת היו הוא, אבא שלי היה האביר על הסוס הלבן שהיא חיכתה לו חמש עשרה שנה.
"איך הפסטה?" שאלתי והפניתי את מבטי לכיוון הבחורה הזאת. הבחורה שסימנתי.
"היא מאוד טעימה. תודה רבה שהזמנת אותי.. מחר אחזיר לך את הכסף." ענתה בחיוך.
"לא." הרמתי את קולי. "את לא מחזירה לי שום כסף. אני הזמנתי אותך ולא אכפת לי מכמה דולרים מזויינים." עניתי והדגשתי מילה ומילה.
"אב-" היא ניסתה לדבר אבל קטעתי אותה באחת. " אין שום אבל היילי. להזכיר לך שוב שאני לא אוהב לחזור על עצמי פעמיים?"
"הבנתי. סליחה." השתתקה היילי "זה בסדר היילי. אני לא מעוניין שתבקשי סליחה."

"גבר, חשבון בבקשה." ביקשתי מהמלצר. "מביא עכשיו, אגב זה על חשבון הבית." אמר והושיט לנו וופל בלגי מפוצץ בשוקלד.
הלוואי והייתי יכול לאכול את זה. אבל אני עם תפריט מדוייקת. של קלוריות מדויקות שאני צריך לצרוך ביום. ואני לא יכול לחרוג ממנה. גם ככה חרגתי עם הפסטה ואם הדיאטני שלי ידע מזה אני מת במקום. ואני מעדיף למות בגיל מאוחר יותר משבע עשרה ארבעה חודשיים.
"אני רוצה לראות אותך עכשיו אוכלת את הוופל הבלגי הזה." אמרתי להיילי יותר נכון קבעתי לה. אהבתי שליטה. אהבתי להיות השולט בהכל. שנאתי ששולטים בי. שאומרים לי מה לעשות ומה לא. פשוט שנאתי את זה.
"אני שבעתי דין. תאכל אותה." הנהנה לשלילה.
היא משקרת.
והיא עדיין לא הפנימה שאני יודע מתי אנשים משקרים לי ומתי לא.
"תאכלי." קבעתי שנית.
"לא. בבקשה תפסיק, אני לא רעבה."
"כן. ואני האחרון שאת יכולה להגיד לו להפסיק. עכשיו תאכלי בבקשה." אמרתי והושטתי לכיוונה את הוופל בלגי
הייתי שמוק לגמרי בתגובה שלי כלפיה. אבל ברגע שמישהו חושב שהוא יכול לשקר לי, או עושה את זה זה מעלה לי את כל העצבים. היא העלתה לי את כל העצבים. אבל גם משכה אותי עליה אף יותר. שנאתי שאנשים לא עושים את מה שאני מבקש. אבל למה כשהבחורה הזאת עושה לי את זה זה מלהיב אותי? ומושך אותי?
היא אכלה.
היא פאקינג אכלה.
"ילדה טובה." אמרתי כשראיתי אותה לוקחת ביס מהוופל.

לאחר כחמש עשרה דקות יצאנו מהמסעדה האיטלקית.
אבל משהו עדיין לא הרגיש לי טוב עם הבחורה הזאת. היא הראתה כל-כך הרבה דגלים אדומים היום שזה פשוט חירפן אותי. מהחתכים על זרועה עד לשכנוע האוכל שעשיתי לה שתאכל מנת פסטה, היא הייתה כל-כך חשודה וכל-כך לא חשודה בכלום. היא ידעה לחייך תמיד. ולא להראות סימני חולשה. היא הייתה מדהימה, לביאה, פראית עם העיניים האלו. בדיוק כמו אמא שלי בסיפור ההכרות של ההורים שלי.
נכנסנו למכונית שלי ופתחתי עבורה את הדלת כמו שההורים שלי לימדו אותי מגיל קטן. הפעם כבר לא הייתי צריך להרים אותה כמו בפעמיים הקודמות, הפעם היא הייתה לצידי.
"אז תזכירי לי איפה את גרה." הקנטתי אותה
"חח.." גיחכה.. "ווסט 5."
"אה נכון, איפה שאני גר כמעט שחכתי.." הקנטתי אותה שנית

לאחר כמחמש דקות היינו מתחת לבייתה, הבית שלה היה בית גדול ופרטי כמו שאר הבתים ברחוב הזה, כמו שלי. אבל אשקר אם אגיד שהבית שלי לא הכי גדול ברחוב הזה.
"תודה רבה על היום ועל הזמנתך." חייכה היילי
"אין בעד מה היילי אקלין." השבתי ודפקתי ברקס לבית הספר.