לכבוש את מספר המזל שלי. (5)

פרק 5🎀 -היילי-

"איפה דין?"  אמרתי כשהתעוררתי וכל החרדות נטישה שלי התפשטו משום מקום.
"היילי דין הלך לבדוק מי מההורים שלך יוכל לקחת אותך, כבר אבדת את הכרתך פעמיים ולא נוכל לקחת סיכונים שיקרה עוד משהו, יותר גרוע. אביא לך טפסים ותלכי לעשות בדיקות. לפי מה שראיתי את לא אוכלת ולא שותה כמו שבן אדם רגיל צריך לעשות, חסר לך המון ברזל ואת מאוד מיובשת." האחות אמרה לי והשפלתי את מבטי.
כנראה שאני לא כזה טובה בלהסתיר את אופן העובדה שיותר מעשרים וארבע שעות אני בצום הקבוע שלי. שמתנהל פעם בשבוע או לעיתים קרובות יותר כמו עכשיו, שקורה שהקולות בראש לי לא מפסיקים לרגע. או מכול הניתוקים שאני חווה כשאני חוזרת לעבר.
"מתי אכלת בפעם אחרונה מתוקה?" אמרה האחות עם חיוך קטן. "לפני שיצאתי מהבית אחות." שיקרתי לה במצח נחושה.
"אז אינני יודעת מה מקור האי ברזל, בכל זאת אני נותנת לך טפסים ותלכי עוד השבוע לעשות בדיקות, כמובן שנצדיק לך את החיסורים. הם יהיו מוצדקים שלא יפגע לך בציון הסופי." אמרה והושיטה לי מספר טפסים לא מוסברים.
"בסדר, תודה רבה." 
לפתע דלת האחות נפתחה ואיתה ראיתי את אמילי "הייל מה קרה?"  אמילי שאלה ועינייה נפעמו כשראתה אותי יושבת על מיטת החולים ועיניי נפתחו ונסגרו,  "את בסדר הייל? שאלה אותי שנית כי לא עניתי לה.
"הכל בסדר אמיל, תרגעי אני פשוט נתקלתי במישהו ונפלתי, באמת שהכול בסדר" השבתי לה בחיוך. מה? "במי נתקלת היילס?" "אני חושבת שקוראים לו דין." שיקרתי שוב, אני מכירה את השם שלו טוב.יותר מידי טוב.
"איזה דין? טרופנסון? חבר של גוני?"  "כן בדיוק זה."
לפתע דלת נפתחה והפעם דין נכנס לחדר האחות, הוא היה כל-כך יפייפה, העיניים שלו בהקו ונהיו אפילו הרבה יותר יפות מפעם האחרונה שראיתי אותו.
"היילי את בסדר?"  דין שאל בדאגה "הכל בסדר דין, תודה." השבתי חזרה.
"היילס את בטוחה שאת בסדר?"  שאלה אמילי שוב "כן אמילי, באמת שאני בסדר." חייכתי לעברה בחזרה. הייתי בסדר כי הוא היה כאן. כי הרגשתי אותו איתי.
"יופי היילס, המורה הכלבה הזאת לא מסכימה לי להישאר עוד ואיימה עלי שיהיה לי שימוע עם ההורים אם לא יקשיב לה, אז אני חייבת לעוף אבל מבטיחה שאבוא לבקר היום." והנהנתי לתשובה חזרה. 
"ודין. שמור על חברה הכי טובה שלי בבקשה." חייכתי, "חברה הכי טובה" מי היה מאמין..
"אני על זה חברה של ג'וני." השיב דין. ואמילי הנהנה בחיוך ויצא מן חדר האחות.
"היילי דיברתי עם ההורים שלך, יש להם פגישה חשובה הם אמרו שיעשו את המאמצים ויבואו לאסוף אותך אבל אמרתי להם שאני אעשה את זה אם זה בסדר מבחינתך.." חרא. שוב פעם. מתי הם יבינו שיש להם עוד ילדה חוץ מאן ומאיימי? כנראה שלעולם לא. ידעתי שסתם אבא רצה שירגיש טוב עם החזרה ללימודים ובמיוחד לבית ספר חדש שאני לא מכירה. ולכן הסיע אותי.
אני אוהבת את ההורים שלי. מאוד אוהבת. אבל לפעמים הם שוכחים ממני, שוכחים שהביאו עוד ילדה שכנראה הייתה טעות מוחלטת. הם עסוקים מאוד. העבודה שלהם מעסיקה אותם, אבל הם לעולם הם לא נתנו לי את היחס שהם נותנים לאחיות שלי למרות כל הלחץ בעבודה שלהם. פשוט תמיד הייתי הילדה הבעייתית. המבריזה מבית הספר ומשקרת להם שאכן הייתי שם, זאת שבגללה מביאים להורים שלה את הרווחה, זאת שנעדרה לחודשיים וחצי, זאת שחוזרת עם חבורות כחולות ואדומות בכל הגוף בכל יום, והם היו צריכים לשאול את הבית ספר ממה קיבלתי אותן, ותמיד היו אומרים להם שזה לא בגלל בית הספר או התלמידים, משקרים במילה אחת. זאת שמקבלת אלפי התקפי חרדה ביום ונלחצת מכל דבר קטן, ששולחים אותה לאלפי בדיקות ופסיכולוגים ביום, וזאת שפאקינג הייתה ה- טעות מהרגע בו הגיע לעולם האכזרי הזה, זאת שלקחה להם את כל הכסף על הטיפולים והניתוחים שעשו לבשביל לעצור פזילה חזקה שהייתה לי בעין או בכל הקשור לעיניים ולמצב החיסוני הנמוך שהיה לי כשהייתי קטנה.
"כן, אני אשמח. אם זה בסדר מבחינתך." השבתי לדין בחיוך. "ברור שזה בסדר מבחינתי היילי." קמתי מן המיטה הגדולה אך שלפתע גוף גדול עצר אותי. "לא היילי, את עדיין חלשה, אני אעזור לך לקום." החליט בשבילי דין. והרים אותי באחת על ידיו הגדולות. שנאתי שנוגעים בי. ההרגשה הזאת הכתה בי בכל פעם.
לפתע הרגשתי גבוה, מחזיקה בגב הענק והחזק שלו. "ביי ולטינה תודה רבה לך." אמר לה דין כשלקח את התיק שלי מן הכיסא שהיה לידי. "בכיף דין, היילי מתוקה אל תשכחי להביא להורים שלך את הטפסים וללכת לעשות את הבדיקות." אמרה לי האחות. "בסדר."
״איזה בדיקות?״ דין שאל אותי. ״סתם בדיקות רגילות״ שיקרתי במצח נחושה שוב.
יצאנו מחדר האחות בעודי עדיין על ידיו, לפתע כל התלמידים יצאו מן הכיתות, הבטתי בשעון שהיה  בזרועו הימני של דין,הזרועות שלו היו מלאות בוורידים בולטים ויפים. על השעון הופיעה השעה עשר, ארוחת בוקר. הארוחה שמנתקת אותי לאותו יום בו פגשתי את הילד שנעלם לי ברגע. הילד שהביא לי מזכרת של מספריים ואני עדיין שומרת אותן. כולם הביטו לכיוננו כשהלכנו לכיוון רחבת הלוקרים בשביל לצאת מבית הספר. "היילי, אל תדאגי. לא יקרה כלום אני מבטיח." הבטיח לי דין כאילו קרא את מחשבותיי, שוב ושוב. "אוקיי.." עניתי בחשש.
"דינוש שלי, יש לך חברה ולא סיפרת לחברך הטוב?" קול לא מוכר פנה אלינו, יותר נכון לדין. הוא התקדם לכיווננו והסתכל לכיווני, הבטתי בו בחזרה וראיתי בחור גבוה אבל לא גבוה כמו דין, עם שיער כמו של דין רק בלונדיני ועיניו היו בצבע כחול בהיר עד כמה שהבחנתי. "קורע אבל זה לא הזמן לזה עכשיו, תקשיב דניאל, אני לוקח אותה הבייתה תגיד למאמן שאני אחזור עוד שעתיים לכול היותר." אמר לדניאל, לדניאל. זה שם יהודי. לבן דוד שלי קוראים דניאל, לבן דוד שלא ראיתי כל-כך הרבה זמן. "אני על זה קפטן." ענה דניאל והפעם ללא ציניות שכנראה אופיינית לו. "תודה בחור." השיב דין והתקדם איתי לעבר החניון של בית הספר, איפה שאבא שלי הוריד אותי ואת אמילי היום בבוקר.
התקדמנו לעבר מכונית גדולה שחורה, ג'יפ ליתר דיוק. הוא פתח את הדלת הגדולה והושיב אותי בכיסא מקדימה, ושם את התיק בין רגליי. לפתע הרגשתי פחות מוגנת. הרגשתי כאילו אני עירומה.  הוא היה כל-כך חמים, שומר, ומגן מכל דבר. הרגשה משונה שלא הרגשתי המון זמן-להרגיש מוגנת ונאהבת, הרגשה בה הקולות בראש נרגעות ויוצאות ל"חופש".
הוא סגר את הדלת ופתח את הדלת לעבר המושב שלו, כבר אמרתי שהוא היה ענקי? אין מילה שיכולה לתאר אותו כי הוא היה פאקינג עצום. ״איך יש לך ג׳יפ כזה בגיל כל-כך צעיר?״ שאלתי בסקרונות ״סקרנית את. ההורים שלי קנו לי אותו ליום הולדת 17 ואל תדאגי יש לי גם אופנוע.״ אמר וקרץ לי.
"מה הכתובת שלך היילי?" שאל אותי דין והחדיר את מבטו לכיווני. מבטו קשוח וטוב בו זמנית. הוא נראה קריר אבל הוא לא, לפחות לא לי עדיין.
"ווסט 5,זה נמצא ליד מרכז העיר בכניסה החמישית." עניתי לשאלתו. "אין בעייה היילי אקלין. פשוט תגידי לי להגיע לכיוון הרחוב שלי." עיניי נפערו בתדהמה, הוא גר לידי? איך לא ראיתי אותו אפילו פעם אחת? הרחוב בו גרנו היה נחשב לאנשים שמגיעים מהמעמד הגבוה. וכנראה שאני ודין היינו חלק ממנו. לגור במרכז העיר בניו-יורק זה אגדה, כולם מחפשים בתים שם אבל אף אחד לא מוצא. זה מהרחובות הכי יוקרתיות בניו-יורק. הבתים שם הם מהבתים הפרטיים. אלו שהקימו רק לפני מספר שנים בודדים.
"א.תה גר שם?" שאלתי בתדהמה "כן היילי, אני בטוח שתהני לפגוש אותי עוד הרבה." ענה בחיוך מתנשא הביט לכיווני "באיזה כניסה אתה גר?" "בכניסה השנייה ואת בחמישית."  ענה בצורה מדוייקת והנהנתי לכיוונו בחיוך. "אני רעב היילי." אמר לי דין "זה בסדר. אני יכולה לקחת אוטובוס לכיוון הבית, תחזור לבית הספר אם אתה רוצה, תודה בכל זאת. זה לא מובן מאליו." עניתי ובאתי לקחת
את התיק שלי ולצאת מהמכונית הגדולה ההיא, אך שלפתע ידיים גדולות תפסו אותי והוא הביט בי ישר לכיוונו, "לא." אמר דין והפריד אותי מהתיק שלי שהיה רגע מלעלות על הידיים שלי, "אני חושב שלא הבנת נכון היילי אקלין, אני לא אוהב לחזור על עצמי פעמיים אז זאת תהיה פעם אחרונה שבה אחזור על עצמי." נאנח דין "אני לוקח אותך הבייתה, את לא לוקחת אוטובוס, ולטינה אמרה שאת חלשה." מדגיש את המילה האחרונה. "יש לך חוסר בברזל ועכשיו נילך לאכול בשביל לחזק אותך." קבע דין ואחל לנסוע במהירות. הבחור הזה משדר כוח, ושליטה. מישהו שאסור אפילו לנסות להתעסק איתו. השתתקתי באחת למשמע דבריו. הוא שיתק אותי. כאילו הוא הכיר אותי שנים. כאילו הבין שאני חלשה וזה נובע מהרעב החזק שנמצא בתוכי, כאילו הבין אותי. כאילו הבין הכול בי.
לאחר כחמש עשרה דקות היינו במרכז העיר, החנויות והמסעדות מפוזרות בכל מקום ומקום,  אנשים  בכל רחבת העיר, "איך אהבתי להיות במקום הזה כשהייתי קטנה." חשבתי לעצמי," אבל עכשיו, עכשיו דברים השתנו. למעשה אני כבר לא אותה ילדה שהיית פעם, החייכנית והמצחיקה, התבגרתי ועכשיו אני אחרת ושונה.
"מה את רוצה לאכול היילי?" שאל אותי דין "אני לא רעבה, אין לי גם כסף כאן." שיקרתי לו במצח נחושה. "אחד, את רעבה. אני רואה עליך היילי. את לא תצליחי לשקר לי. אני יודע מתי משקרים לי ומתי לא. אז אני מציע לך בחום לא לשקר לי, אני לא אוהב שקרנים." דבריו הרעידו אותי, הפחידו אותי, שיתקו אותי.  הדבר שאני הכי מתגאה בו בי הוא היכולת שלי לשקר למישהו ולהצליח תמיד שהוא יאמין לי, למה זה לא עובד על הבחור הזה? "בסדר. אין לי כסף עלי." נכנעתי לשקר הראשון בתקווה שיאמין לשני. תמיד הבאתי כסף. סבא שלי תמיד לימד אותי שלא יוצאים בלי כסף מהבית אפילו אם זה רק כמה סנטים או אגורות כשהייתי גרה בישראל. "מעולה, גם ככה תכננתי לשלם." ענה באדישות. מכעיס זה בדיוק המילה שמתארת את הבחור הזה. "היילי, אני שוב מזכיר לך, את לא תצליחי לעבוד עלי. אני יודע כשמשקרים לי ומתי דוברים אמת, תמיד יודע. עכשיו, איפה את רוצה לאכול?" "במסעדה האיטלקית שנמצאת בקצה השני." נכנעתי. הוא הרס לי את הדיאטה הקבועה שלי, הדיאטה שאני לעולם לא מפסידה, הדיאטה שלעולם לא חשבתי להפסיד.
אוכל, אוכל זה האויב המושבע שלי. אבל לא כשהייתי קטנה. כשהייתי קטנה אוכל היה הדבר האהוב עלי עד גיל חמש כשפגשתי לראשונה את קים פארקר. היא הרסה לי את כל המוניטין לגבי אוכל. ולאורך השנים זה התגבר. בעיקר בישראל. "מעולה, אני אוהב איטלקי." והתקדם איתי לעבר המסעדה.
"מה את רוצה להזמין היילי?" שאל אותי דין כאשר המלצר היה מולנו וחיכה שאגיד לו מה אני מזמינה. הסתכלתי על התפריט בחשש ובדקתי מה אני יכולה יותר לאכול והוא פחות קלוריות. "אמ.. אני אקח את הפסטה ילדים בלי רוטב." אמרתי בחיוך לעבר המלצר, "לא. תביאי לה בבקשה את המנת פסטה ברוטב שמנת שלכם אפילו שתיים. לא הילדים, ובקבוק שתייה." קבע דין והודיע למלצר בנוקשות, חרא. "אין בעייה בחור עליי, אגב יש אפשרות שתעשה לבת דודתי ברכה ליום הולדלת?, יש לה יום הולדת ואתה השחקן האהוב עליה." שאל המלצר ולא הבנתי למה, שחקן? "אנחנו נראה גבר." השיב דין והמלצר הלך לאחר שלקח את התפריטים מאיתנו.
"אתה שחקן?, אתה משחק בסידרה או בסרט מסוים? " שאלתי בבלבול "חחח, לא היילי." "אז מה אתה?" שאלתי שנית. "שחקן פוטבול." ענה בהתנשאות. "אה הבנתי."
"ומי את?" שאל דין בחיוך. "מי אני?" החזרתי לו את כתשובה נגדית.
"מי את הייילי אקלין? לעולם לא ראיתי אותך בבית הספר ואני מכיר את כולם." 
"אני רק היום התחלתי ללמוד כאן." עניתי
"אני מבין. מאיפה הגעת לכאן?" 
"ישראל."
"את יהודייה?"
"כן, הגעתי לכאן עם חלופי העבודה של אבי אבל כמעט כל חיי גרתי כאן, סבא שלי הוא אמירקאי ויהודי, ולכן המעבר לכאן היה קל יותר." עניתי לשאלתו. יותר נכון חפרתי על שאלה פשוטה אחת. והחשיבות יתר שלי התעוררו ברגע אחד. "הבנתי. אז מתי חזרתם לאמריקה?" שאל "לפני כחודשיים, כשהתחיל החופש הגדול בישראל." עניתי לשאלתו. "א-" התחיל דין לומר אך המלצר קטע את דברו. והגיש לנו את מנת הפסטה שלו, ואת שתי מנות הפסטה ברוטב שמנת הענקיות שהזמין לי.
"אז איך עד עכשיו בניו-יורק? נהנת?" דין שאל לאחר שלקח חפיסת פסטה והכניס אותה לתוך הפה שלו "אני אוהבת את ניו-יורק אז אני חושבת שכן.." עניתי בהיסוס
"אני שמח היילי." ענה
"את מכירה את האגם ליד החומה?" שאל דין וחיוכי התרחב ברגע. זה האגם האהוב עלי, המקום הרגיע שלי, המקום בו אני יכולה לתת למחשבות לרדת ולהירגע, המקום בו אני הולכת אליו בכל יום בערב או בבוקר. ולעולם לא אפספס יום שלא אלך אליו. המקום בו אני כותבת וקוראת ספרים בעברית, המקום שהכי מרגיע אותי. המקום הבטוח שלי. המקום בריחה הטוב ביותר שהטבע יצר.
"כן, זה האגם האהוב עלי." עניתי בחיוך ענק. שהפעם לא ידוע לי אם חיוכי מזויף הפעם או שלא.
"אני שמח שאת אוהבת אותו, כי הוא גם האגם האהוב עלי." קבע דין בחיוך קטן.
"איפה אתה משחק פוטבול? שאלתי בסקרנות "בעיקרון בבית הספר אבל נשלח להמון משחקים מחוץ לבית הספר גם עם הקבוצה שלי וגם עם האקדמיה."
"אה הבנתי."

"את לא אוכלת היילי." אמר דין והביט על הצלחת שלי המלאה פסטה.
"אני באמת לא רעבה דין. תודה רבה בכל מקרה." עניתי בקרירות, לפתע התעניינו בצלחת שלי לטובה ולא רק לרעה ולא ידעתי מה לומר. "אני לא אוהב לחזור פעמיים." מדגיש כל מילה ומילה. "אני יודע שאת כן. אני מזהה אותך, אני יודע שאת רעבה. אז אני מבקש ממך לאכול עכשיו." הוא צדק. וזה היה הדבר הכי עצוב כאן, באמת הייתי רעבה. רעבה עד עמקיי נשמתי. לא אכלתי משלשום בלילה..
"אני עדיין מחכה שתאכלי מהפסטה המזויינת הזאת." נאנח דין כשלא ראה אותי עושה את מה שביקש ממני לפני רגע. הפחד לאכול היה כל-כך חזק שלפעמים זה כאב יותר מהרעב עצמו. נאנחתי בתסכול ולקחתי מין השולחן את המזלג המונח שם ונעצתי בפסטה ברעד. "את יכולה היילי. אני מאמין בך." אמר דין כאילו קרא את כל מחשבותיי המתחוללות בתוכי עכשיו. איך הוא ידע? איך הוא ידע מתי להגיד מה? כשאני בכלל לא מדברת על הנושא הזה. הכנסתי לתוך פי שובל של פסטה שמנת טעימה, ואכלתי אותה בן רגע, ורגע לאחר מכן עוד אחת. צותתי לבקשה של דין. לבן אדם שהכרתי רק לפני שעתיים וחצי. והכל רק מבקשה מטומטמת אחת. המחשבות הרעות מתו ברגע שאכלתי. כי כבר עשיתי משהו שהן לא אוהבות ועכשיו רק נשאר לקוות שהן לא יגיעו לאחר מכן.

היוש:) אשמח לדירוגים ולתגובות..🎀 מקווה שאהבתם את הפרק של היום.🫶🏼
נ. ב מצטערת אם יש שגיאות כתיב.🙏🏽

**