לכבוש את מספר המזל שלי. (5)

פרק 2🎀 -דין-

הייתי מותש לגמרי, מרוב כל האימונים שהיו לי כל חופשת הקיץ.  אבל זה הדבר האהוב עליך, המקום הבטוח שלי, המקום שאני לעולם לא מפסיד בו.
כבר כשהייתי בן חמש בלבד התחלתי להתאמן ולשחק פוטבול. ואני למעשה היעוד של כל הבית הספר הזה.
היום הראשון בכיתה יא, השנה שתמיד חלמתי להיות בה. השנה אני סוף סוף יכול להתקבל לשכבה הבוגרת. לאקדמיה שתמיד חלמתי להיות בה. ולקדם את הקריירה שלי מכל הבחינות האפשריות.
מהרגע בו התחלתי לשחק לא יכולתי להפסיק, זה משחרר אותי, ומרגיע אותי. למעשה אף דבר לא יכול להרגיע אותי כמו שכדור הפוטבול הזה מסוגל.
כל חופשת הקיץ התאמנתי בעיקר, הייתי עם המשפחה בחופשה, והלכתי לברים, להשתכר ולהזדיין. עם החברים הכי טובים שלי- ג'וני, ג'ו ודניאל.
כל יום בחופש הגדול הייתי יוצא לבר להשתכר ולהזדיין עם כל בחורה שרק הסתכלה עלי.
אם רק ההורים שלי היו שומעים על כל מה שעשיתי בחופש הזה הייתי מקורקע לשנה שלמה. מגיל קטן ההורים שלי היו אומרים ומסבירים לי שלהיות עם בת לעזוב אותה אחרי יום אחד זה רע ביותר. אמא שלי קיבלה את זה מאחד מזדיין שעוד הייתה בתיכון. והבטיחה לעצמה שלא תיתן שהילד שלה יעשה את אותו דבר, צער לי לבאס ולאכזב אותך אמא אבל עשיתי את זה. ואני מצטער על כל שנייה ושנייה, הייתי שמוק במילה אחת, אבל הדבר שמעודד אותי הוא שלפחות עשיתי את זה עם הסכמתם המלאה. ובנינו, הייתי חייב! כל מי שמשחק רוגבי או פוטבול יודע את זה. צריך לשחרר את הגוף, חייב את זה.
הייתי צריך לשכוח מהכאב המתפרץ בתוכי מכל האימונים הקשים והפציעות שהיו לי, בשביל להגיע לנבחרת עד גיל עשרים וארבע שאת התשובות רק נדע בתחילת הקיץ אחרי המשחק הקבוע שיערך במאי. בחודש החמישי.
קמתי מהמיטה בשעה חמש וחצי בבוקר, שלוש וחצי שעות לפני תחילת הלימודים, הבטחתי לעצמי שהיום אני עושה אימון בוקר בחדר הכושר במרתף שנמצא בבית שלי, אחרי שעתיים כבר סיימתי אימון והספקתי להתקלח כמו בכל יום. כשיצאתי מהמקלחת לבשתי בגדים וכמובן את החולצה שלי עם המספר חמש עליה, למעשה מספר חמש היה מספר המזל שלי מאז ומתמיד. מאז שאני זוכר את עצמי.
יצאתי מחדרי, ירדתי במדרגות לכיוון המטבח והסלון ונשקתי לראשה של הכלבה שלי הוקי, החברה הכי טובה שלי. וישר לאחר מכן, הלכתי לכיוון המטבח שם ראיתי את אמא ואבא שלי מדברים ושותים את הקפה של הבוקר.
ובאתי לנשק ללחייה של אמא של אדל.
  כמו שהיא ואבא שלי ג'ייסון לימדו אותי מגיל קטן- כיבוד הורים.
אמא של יהודייה, השם שלה מוזכר בתנ"ך לפי מה הבנתי ממנה, היא נולדה בעיר שנקראת "ירושלים" שבישראל, עיר הבירה של ישראל, לאחר חמישה חודשיים עברה לאמריקה, שם היא ואבא שלי נפגשו, יותר נכון בתיכון, אבא שלה הציל את אימי, היא באה ממשפחה מתעללת. שההורים שלה לא אהבו אותו כמו שאהבו את אחיות ואחים שלה, שם הבטיחה לעצמה שהיא תביא לעולם רק שני ילדים, אבל הצליחה להביא רק אותי, לפחות בנתיים.
אבא שלי עורך דין מצליח ואמא שלי אדל סוכנת דוגמניות ודוגמנית בעצמה.
אבא שלי היה בילדותו גם שחקן פוטבול כמוני אבל הפסיק לאחר פגיעה קשה ברגלו והחליט ללמוד משפטים. אבל הוא משחק בזמנו הפנוי, איתי. כמה שהוא יכול לפחות.
אמא שלי שונאת את העובדה שאני משחק פוטבול רק המחשבה שיקרה לי מה שקרה לאבא תהרוג אותה.
השם שלי הוא "דין" בשפה העברית זה משהו רע. זה מגיע מעולם המשפט,  אמא ואבא החליטו לקרוא לי ככה עוד לפני שנולדתי, זה היה היום המאושר בחייהם, לאחר מלא ניסיונות להיכנס להריון, לאחר אלפי טיפולי פוריות, הם הצליחו. זה היה באותו יום שאבא שלי סיים בהצטיינות את לימודיו והחל להיות עורך דין. ולכן בצורה דיי מטומטמת הם החליטו לקחת את המילה הרעה הזאת משפה העברית המתארת את העונש הקובע בבית המשפט. ולהפוך אותו לשם הכי טוב בעולם, לשם של אושר, לאושר שלהם.
בשפה האנגלית השם שלי מתאר דייקן, ציור. אבל הם הבינו שהם רוצים לקרוא לי ככה באמת. רק כשהם ראו אותי כשיצאתי מבטנה של אימי, עייני היו בוהקות, יפות ומרהיבות לפי מה שהם אומרים. לדעתי יש לי סתם עיניים בצבע ירוק, לא משהו מרהיב או בוהק אבל לדבירהם יש לי את העיניים שלהם ביחד, שילוב של כחול, ירוק ואפור.
"בוקר טוב אמא ואבא." אמרתי בחיוך "בוקר טוב בן שלנו." השיבה אמא בחזרה "מה שלומך בן? איך הולך האימונים?" אבא שאל "מעולה, המבחן הקבוע לאקדמיה נקבע בחודש החמישי- בחמישי למאי." אבא שלי תמיד אוהב להיות חלק מהאימונים שלי, מהמשחקים שלי, הוא אוהב שאני ממשיך את דרכו בדרך מסוימת. והאמת שגם אני. אני אוהב שיש לו ניסיון בכל הקשור למשחק הפוטבול הזה, אני אוהב שהוא תמיד נותן לי טיפים למשחק,  בכל פעם שיש משחק חשוב הוא מגיע כמה דקות ומתזכר אותי במלא טיפים שעשה בנעורו ההובילו להצלחה ענקית בכל המשחקים. הוא בדיוק כמוני, גם לו שלחו אלפי מלגות בכל שנה מאז שעלה לכיתה י', גם אליו התקשרו כל יום מילוני אנשים בשביל להתחנן שיבואו לשחק איתו או מליוני עיתונאים שמנסים להוציא "טעויות" בשביל שיהיה להם כתבה טובה בעיתון. אני פשוט ממשיך את דרכו. את הדרך שהפסיד בגלל טעות גדולה שעלתה בחייו. אשקר אם אגיד שאני לא מפחד שזה יקרה גם לי. אבל אבא למד מאמא שהכל זה מהשמיים. יש את אלוקים בשמיים, את בורא עולם, את מי שברא את כל העולם הזה, והוא יודע הכל. למדתי מההורים שלי שהכל לטובה, שלפעמים יש הפסדים, ירידות וכישלונות אבל הם תמיד באים אך ורק בשביל שנלמד מהם. שנלמד לעשות אחרת. שנלמד לפעול בצורה שונה. "אני שמח דין, תודה שאתה ממשיך את דרכי, אני אוהב אותך בן שלי." אמר ונישק לראשי "תודה אבא."
שיניתי את תזוזתי ולקחתי משקה אנרגיה מין המקרר העצום ולגמתי ממנו, אמא שלי אוהבת שהכל גדול, שהכל מסודר, היא חולת סדר וניקיון ואבל אני ואבא תמיד הורסים לה את זה, אין מה לעשות, ככה זה לחיות עם גברים.
לפתע צלצול הטלפון שלי נדלק ועל הצג כתוב "ג'וני וואקר השמוק" ג'וני ואני חברי ילדות. הכרנו כבר בכיתה א', כששכנעתי אותו להצטרף איתי לחוג הפוטבול של השכונה, ראיתי בעיניים שלי שזה שלו, שפוטבול זה בשבילו, שהוא יכול להצליח בזה בענק כמוני, עד היום הוא מודה לי על כך ששכנעתי אותו לצטרף לקבוצה קטנה חסרת משמעות של השכונה,  הרבה אנשים אומרים לי שהעיניים שלי יודעות הכל, וזה נכון בדרך מסוימת אני יודע מתי מישהו משקר לי ומתי לא. אני יודע לזהות מה אנשים מתכוונים לעשות רק מהבעת הפנים שלהם אלי, וזה פאקינג הזוי. תמיד שואלים אותי איך אני עושה את זה אבל אני לעולם לא אוכל להגיד להם איך. כי אחרי הכל פשוט נולדתי לזה, אני יודע לעשות את זה בלי שלמדתי הבעות פנים משונות או כל דבר אחר שמתקשר לזה.
אבל ג'וני לגמרי שמוק, הוא השאיר אותי, את דניאל ואת ג'ו לבד. כאשר הוא עם החברה שלו אמילי סמית, כל יום, כל היום. אבל אני שמח בשבילם בסופו של דבר, אני זוכר כמה הוא הסתכל עליה עוד שהיינו בכיתה ח'. אני שמח שלבסוף הוא הקשיב לי והחל להפציץ.
"מה שלום דין טרומפנסון שלי" דניאל אמר ומסביבם החברים השמוקים שלי גנחו כשעניתי לטלפון, "מה אתם רוצים זונות? רק בוקר עזבו אותי בשקט." עניתי בכעס. לא סובל לדבר עם אנשים בבוקר. אני יכול לכעוס על בן אדם שלא עשה כלום כי בוקר, לכן אני אוהב לקום מוקדם בשביל להרגיע אותי, אך היום המצב רוח שלי היה פחות לטובתי מהמון בחינות, "תעשה אותי דין, אני מבקש" אמרו שוב והפעם עם גניחה חזקה יותר. "כן, צודקים זה בדיוק מה שאני הולך לעשות כשאגיע לאסוף אתכם." עניתי בציניות שאי אפשר שלא להבחין בה. ״טוב יאללה די עם הצחוקים, מתי אתה מגיע לאסוף אותנו קפטן?" לקח פיקוד על הטלפון ג'ו ווילסון. איך אני אוהב את הבחור הזה.  "אגיע בעוד עשרים דקות לכל היותר." עניתי חזרה וניתקתי לקו.
"ביי אמא ואבא, אוהב אתכם, נתראה כשתחזרו מתצוגת האופנה בפריז." אמרתי לעבר הוריי המאוהבים. ״אוהבים אותך דינדין שלנו, כשנחזור הולכים למסעדה תפנה את זמנך המלא בבקשה." ענתה אמא בשמה של שניהם, "די לקרוא לי ככה אני עוד מעט בן שבע עשרה וחצי אמא, ואין בעיה אדאג לפנות את זמני העמוס." עניתי ויצאתי מהבית, שחכתי שאני צריך לקחת את שלושת חבריי הטובים לבית הספר בכלל. הראש שלי לא כאן היום. מאתמול יש לי תחושת בטן מוזרה אבל היא לא מועקה, היא לא תחושת בטן רעה, היא טובה ואני לא מבין מה זה, שיש לי תחושת בטן היא רעה, תמיד. אבל למה הפעם היא שונה מהרגיל?
כעבור חצי שעה שבהם לקחתי את שלושת החברים הכי טובים שלי מאז ומתמיד הגענו לבית הספר העצום.
עליתי לקומת הלוקרים של בית ספר להניח את שלל התיקים שלי לאימון ולבית הספר.
שמתי את כל חפצי בלוקרים והתקדמתי לכיוון ההפוך של הלוקרים ושם ראיתי את גוני עם החברה החדשה של אמילי מתנשקים בלהט בכל רחבת המסדרון של בית הספר, דמיינתי אותי ואת החברה העתידית שלי, יותר נכון את הילדה שראיתי כאשר הייתי בן שבע בלבד שלא יוצאת לי מהראש לרגע. אבל זה פשוט לא. זוגיות זה לא דבר בשבילי. זה לעולם לא היה. זה סתם בזבוז זמן, זה חרטא.
ליד אמילי מסתתרת ילדה נמוכה בסביבות המטר חמישים אם אני לא טועה. ראשה מפוזר בתלתלים יפים שנוצרו לבקבוקים יפים וזוהרים, בקצוות השיער הם שטניים ולמעלה הם שחורים חומים. אני מכיר את הילדה הזאת. כאילו משהו בתוכי מכיר אותה. את הילדה הנמוכה שראשה מפוזר בתלתלים יפים ובוהקים. אני זוכר את כל הפרצופים שראיתי מאז שהייתי בן חמש, אבל אותה אני לא זוכר, אבל ההרגשה בליבי זוכרת. את אותה ילדה שמרימה את מבטי עלי. הסתכלתי לכיווני יותר מקרוב והבנתי..
"זאת היא, זאת פאקינג היא. אני מחפש אותה שנים, הפכתי עולמות בשביל למצוא את הילדה ההיא." אמרתי לעצמי בלב. יש לה את נקודה החן בעפעף בעין הימנית. נקודה חן נדירה מאוד, נקודת חן שיש אותי רק לחמישה אחוזים מהעולם.
האמת מהרגע בו נתתי לה את המספריים למזכרת מטומטמת היא במחשבות שלי, לא הצלחתי להיפתח לאף אחת אחרת. היא כל הזמן בראש שלי. "טוב, דין לא להיכנס למסקנות מיותרות נבדוק את זה מאוחר יותר." אמרתי לעצמי בלב ושיניתי את גישתי בקשר עליה.
היא הבחורה הכי יפה שראיתי בחיים שלי. היא הייתה יפיפייה, היה לה שיער מתולתל עם עיניים ירוקות דבש וקצת אפור, הן היו בוהקות וגדולות בצבע שאני אפילו לא הצלחתי לפענח אותו, אותו צבע שממנו התחלתי להתעניין פתאום בצבעים בעיניים מיוחדים שיש לנו, ואמא שלי לא הבינה מה יש לי. 
הן היו יפות, בוהקות ומרהיבות. העיניים שלה היו מיוחדות. לעיניים האלה ההורים שלי היו צריכים להגיד שהן יפות בוהקות ומרהיבות. לא לצבע כמו שלי.  והסתכלתי שנית על פניה היפות, והן פשוט רמזו לי הכל. ממש כמו תמיד עם כל בן אדם. היא מפוחדת והיא לחוצה. אני חייב לעשות משהו. אני חייב להציל אותה. הרגשתי כבר שאני לא מכיר את עצמי, נכנס לי מחשבות מטורפות מילדה חדשה בבית הספר שלי, הילדה שכנראה בגללה לא הצלחתי להתאהב באף אחת, גם בדגמניות על, הן פשוט לא ענינו אותי, רק היא הייתה בראש שלי, והיא עדיין בראש שלי כבר עשר וחצי שנים.
.מרוב הדחף בראשי לקחת אותה אליי, להגן עליה כמה שאני רק יכול, והכל מהבעת פנים אחת שאמרה לי הכל.
הרגשתי צורך להיתקל בה, בבחורה הכי יפה שראיתי אי פעם בחיים שלי, יותר נכון הראש המטומטם שלי הרגיש את הצורך הזה.
התקדמתי לעברה ונתתי לה דחיפה קטנה לעבר הכתף שלה, "עכשיו היא שלי, אני סימנתי אותה, הבחורה הזאת בעלת העיניים שאיש לא יוכל לפענח לעולם תהיה אישתי" אמרתי לעצמי בלב.
אך הדחיפה הקטנה שלי הייתה יותר מידי חזקה אני חושב. כנראה בגלל השרירים שלי. והיא נפלה על רצפת המסדרון ובשנייה אחת קמה והסתכלה לכיווני, עינייה מרהיבות, הרגשתי שאני מסתכל לתוך חיית פרא בעיניים.
"שלום לדה, את בסדר?" קראתי לעברה " ה-יי הכל בסדר סליחה ותודה." היא גמגמה בחיוך.
אבל היא לא הייתה נראית לי טוב. הפנים שלה אמרו לי הכל. התחלתי לדאוג שאולי הדחיפה שלי היית יותר מידי חזקה בשבילה.
"דביל, דין מה עשית? אתה רוצה להרוג אותה אני לא מבין." צעק קול בראשי. לא תיכננתי שזה יקרה, אני מבטיח.
"את לא נראית כל כך טוב רוצה שאקח אותך לאחות?" אמרתי לה, והיא ענתה במהירות "לא זה ב.." אבל בשנייה שניסת לסיים את דבריה, היא נפלה שוב, התקדמתי לעברה וראיתי שהיא התעלפה. 
כולם הסתכלו עלי ועליה והחלו לצלם, "אני נשבע לכם שאם רק תעיזו לפרסם תמונה שלה זה יהיה הסוף שלכם. אני אעשה הכל שלא תצליחו להיכנס לשום קולצ' מזויין, אני מבטיח שלא יהיה לכם חברים וכולם התרחקו ממכם. אני נשבע שיעיפו אותכם מכל בתי הספר או בכלל מניו יורק אם תעשו את זה. אז אני מציע לכם מעכשיו למחוק כל תמונה ותמונה ולקוות בליבכם שאני לא אדע מהתמונות המזוינות שלכם. עכשיו עופו לכיתות שלכם עכשיו" שאגתי לעברם. לעבר הילדים בדגש על ילדים. הסתומים שחשבו שזה מצחיק לצלם אותה שהיא מעולפת בתנוחה שראו לה את כל התחת הסקסי והמושך שלה.
ישר כולם ברחו כמו שחשבתי. ואפילו לא חשבתי פעמיים והרמתי את הילדה בעלת העיניים הכי יפות בעולם על הכתפיים שלי וצעדתי איתה לאחות כמה שיותר מהר. אני מרגיש שמישהו פשוט הכניס לי לראש דחף להגן עליה כאילו היא זקוקה לעזרה, כאילו אני אמור להציל אותה. כמו שאבא שלי הציל את אמא שלי. כשאבא שלי סיפר לי על הפגישה הראשונה שלהם הוא סיפר לי גם שהיו לו תחושת בטן טובה ומשונה באותו היום, וגם שמשהו או מישהו פשוט הכניס לו לראש להציל את האישה הזאת. את האישה שהביאה לי את החיים.
כשהרמתי את ידיה הבטתי בכמה חתכים. חתכים אדומים וגדולים. וזה פשוט העצים את כל השאלות שהיו לי אליה.
הגעתי לאחות לקחתי אותה מכתפיי והנחתי אותה על מיטת החולים. כשהאחות ראתה את הבחורה שלי היא עשתה לה כמה בדיקות בעודי יושב מאוחרי ראשה.
"דין זה היה ממכה חזקה ומלחץ בעיקר. היא קיבלה מכה חזקה לראשה ומרוב הלחץ היא כנראה גם התעלפה. ״ הודיעה לי האחות אחרי שעשתה מספר בדיקות.
הכל יהיה בסדר. היא צריכה להתעורר עכשיו, אני הולכת להביא לה מים תשאר איתה בבקשה."
"אין בעייה, אני על זה." השבתי חזרה.
כשהאחות הלכה פתאום עינייה היפות והבוהקות שצבען לא מוסבר נפקחו אלי. יכולתי לראות את צבעם בברור יותר מאי פעם. ואני נשבע שאני הייתי מהופנט.
"היי ילדה את בסדר? אמרתי לה והיא השיבה עם הסמקה על לחייה "כ-ן הכל בס-דר, תודה שלקחת אותי לכאן או שזה לא היית אתה? בכל מקרה זה לא מובן מאליו, אז תודה"
היא רצינית? היא באמת חשבה שאני פשוט השאיר אותה שם?  אני לעולם לא אעשה את זה. גם אם זה לא היית היא, טוב לא בדיוק התשובה הנכונה כי לקים הייתי עושה את זה. לא היית חושב פעמיים הייתי פשוט הולך ולא מתייחס. טוב גם מחניק חיוך. קים היא בת שש עשרה עד כמה שזכור לי, היא זונה במילה אחת, פגשתי אותה בפעם הראשונה בחיי כשהייתי בן שבע, כשפגשתי את הבחורה שלי, היא מאוהבת בי ובגברים שלי מגיל קטן. אבל אני כבר הודעתי להם, ברגע שאחד ידבר איתה בחביבות אני איתו גמרתי, אני שונא אותה. ויש לי מלא סיבות מוצדקות לכך. אני שונא אותה מאותו היום שהיא ניסית לגזור לילדה ההיא את שערה המתולתל ונעלה אותה בשרותים. אני שונא אותה, מתעב את כולה. והאמת שאם הייתי יכול הייתי רוצח אותה.
"אין על מה" אמרתי אחרי מחשבות רבות שעוד יותר החשידו אותי וסיקרנו אותי במה יש לה. 
"איך קוראים לך?״ שאלתי בהמון ביטחון,  "היילי ולך?" "לא, אבל מה שמך המלא?" "היילי אקלין" ענתה בחיוך. "בסדר היילי אקלין, קוראים דין טרומפונסון לשאלתך" אמרתי לה עם חיוך עם שני הגומות שלי. זה השם שלה. זה פאקינג השם שלה, השם של הבחורה שלי, השם של חיית הפרא הזאת, השם של הלביאה המיוחדת הזאת.
"יש לך שם יפה דין." אמרה היילי ואני נשבע שאם היא לא תפסיק אצטרך לזיין לה את הצורה על מיטת החולה המזויינת הזאת. הזין שלי לפתע התעורר לחיים. אחרי עשר וחצי שנים שלא באמת התעורר. והכל רק בגלל מחמאה אחת.  "אתה באמת נראה כמו ציור." הבנתי שם שהיא פשוט מסוחררת ולא באמת רצתה להגיד את המילים. "גם את היילי, יש לך שם מאוד יפה.״ יש לה שם של טבע אדמה וחופש, שם נעים. שם כל-כך מרגיע.
"כואב לי הראש דין, כואב לי הראש." עפפה נשמטו לאחור והרגשתי שהיא מאבדת את הכרתה שנית. "הי, היילי יהיה בסדר, האחות תגיע עוד כמה דקות." בתוכי רתחתי מעצבים, למה היא כבר לא מגיעה?  "בסדר, תודה." השיבה בחיוך.
"אמ.. דין, אתה הבאת אותי לכאן? למה אני כאן? אני לא מבינה.." שאלה במהירות מספר שאלות שאני בעצמי לא ידעתי איך להסביר אותן.

היוש:) אני מקווה שאהבתם את הפרק הקצר של היום, והתחברתם יותר לדין טרומפנסון שלנו.
*זה סיפור ראשון שאני כותבת, ואני צריכה לשפר את הדו השיח, אשמח אם תמליצו לי על דרכים שהכתיבה בדו שיח תהיה טובה יותר.*
מחכה לשיתופים!!
מאתגרת אותכם, פרק הבא ב-50 דירוגים.
אוהבת אתכם.🎀