לכבוש את מספר המזל שלי. (5)

פרולוג

היילי:

והינה עוד יום, יום שבו הולכים לגן, לגן השנוא עלי, ואני מסבירה לאמא ואבא שאני לא רוצה ללכת לגן הזה, אבל אף אחד לא מוכן להקשיב לרגע. אני צריכה "לנסות להתחבר גם אם קשה" המשפט שתמיד אמא ואבא אומרים לי. הם לא יודעים כלום, הם לא יודעים מה אני עוברת בגן הזה. כמה שנאה נשלחת אלי מהילדים בעיקר מקים פארקר. אף אחד לא מבין כלום. רק אתמול קים איימה עלי שתגזור את  שיערי המתולתל שוב, כמו שהיא עושה בכל פעם כשאני מבקשת להצטרף כשהן משחקות במשחק קופסא ביחד. "ביי אבא אני אוהבת אותך" אמרתי לאבי בחיוך מזויף שכבר הצלחתי להבין כיצד לעשות אותו. "תהני בגן ילדה שלי." אמר ונישק למצחי. ונכנסתי אל הגן עם מועקה ענקית בליבי. אני לא רוצה עוד יום כזה, יום שבו צוחקים עלי, על שיערי המתולתל או על העיניים הגדולות שלי. אני שונאת את העיניים האלו, הצבע שלהם מכוער, הן ענקיות ומגעילות, ושלא נדבר על לקות הראייה הזאת. "אוי תראו מי באה למרות שאמרתי לה שלא תבואו." אמרה קים שנכנסתי אל הגן, עם המבט שלה, המבט הרצחני שלה. כן קים. גם אני הייתי שמחה אם לא הייתי מגיעה לגן, זה ההורים שלי שמכריחים אותי, לא אני. ניסיתי להתעלם כמה שאפשר למרות שבתוכי נפגעתי. הגיעה ארוחת הבוקר, שעה עשר. וכמו תמיד כולם בשולחן עם כולם, נהנים, צוחקים. צוחקים בעיקר עלי אם נאמר את האמת. הוצאתי את קופסאת האוכל שלי. אמא הכינה לי כריך חביתה עם ירקות חתוכים בצד ומאפה שוקלד בצד השני לקינוח. והתחלתי לאכול, זאת הארוחת הבוקר האהובה עלי. "היילי כבר אמרתי לך, תפסיקי לאכול את גם ככה שמנה, זה לא יעזור לך אם תכניסי לעצמך עוד אוכל לתוך הפה הגדול שלך יבהמה." אמרה קים בחיוך רחב שיכלתי לראות גם בלי משקפיים. וכולם התחילו לצחוק, צחוק משפיל. "היילי ישמנה." אמרו במקהלה כל הילדים בגן. מהרגע בו שמעתי את מילים אלו כאב חזק התמלא בתוכי, הפסקתי לאכול והכנסתי את קופסאת האוכל לתוך התיק ברגע אחד. "כן היילי. הם צודקים. את שמנה, תפסיקי לאכול." סוג של קול רע נכנס לגופי ובטני התהפכה. לקחתי את ידי והנחתי על בטני ושתקתי. הגננת לא הייתה בסביבה אז גם אם הייתי רוצה לא הייתי יכולה לומר לה מה קרה שתנסה לעזור, היא הייתה עם ילד שהתנהג לא יפה ונזפה בו, משהו שהייתה צריכה לעשות לקים אבל היא לא מסוגלת כי ההורים שלה משקעים כספים רבים בגן. ובפעמים הקודמות שכן ניסיתי להגיד שקים מתנהגת אלי לא יפה, היא לא האמינה לי ואמרה שהיא סתם צוחקת איתי, וכנראה אני לא מבינה אותה בצורה נכונה.
הלכתי אל השרותים, סגרתי את הדלת הגדולה אבל לא הצלחתי להגיע למנעול, הוא היה גבוה, גבוה לי.  הורדתי את מכנסיי מטה עד שלפתע קים וכל חבורתיה נכנסו פנימה. ישר הרמתי את מכנסיי מעלה וקיוותי בליבי שהן לא ראו כלום. " אתן יכולות ללכת בבקשה אני רוצה להתפנות?" אמרתי להן בתקווה שיעזבו אותי ואוכל להתפנות בשקט. אך זה לא בדיוק עבד. הם נכנסו לתוך התא וכל אחת תפסה אותי ממקום אחר בגופי והתחילו להרביץ לגופי. "לא רוצות מה תעשי?" אמרו במרירות. חשבתי שזה השיא עד שקים באה לכיווני לקחה את ראשי והכניסה אותי לתוך האסלה. נחנקתי מכאב, כל גופי רעד מהסיטואציה בה אני נמצאת, וניסיתי לאבק בלי להוציא הגה מהפה שלי. לאחר עשר דקות שבהם אני נאבקת ומנסה לא להוציא הגה הם הבינו כנראה שהגזימו ושיחררו אותי לנפשי.  "הי, ילדה את בסדר?." מישהו נגלה לתוכי, הוא היה יפיפייה, עורו היה משוזף ועיניו היו, וואו העיניים שלו, צבעם של עיניו היו בצבע ירוק כחול עם אפור. עיניו היו בוהקות, צבע שלא יכולתי לפענח. הוא היה גבוה, לא ילד שאמור להיות בגן חובה ומעולם לא ראיתי אותו קודם. התאפסתי על עצמי וחייכתי לעברו למרות כל הרגשות הלא מוסברות בגופי. "כן, הכל בסדר."  אמרתי בחיוך, בחיוך מזוייף. "אני ראיתי מה הן עשו לך, אני מצטער, באתי ברגע האחרון אבל כעסתי על קים הזאת. אני מקווה שהיא לפחות למדה את הלקח." אמר והשפיל את מבטו מטה " זה בסדר. אני מעריכה את מה שעשית. תודה." אמרתי בחיוך. והוא חייך לעברי בחזרה והלך. הסתכלתי על עצמי במראה, נראיתי זוועה. עיני היו אדומות, העור שלי היה מלא בנקודות אדומות מהלחץ, האף שלי היה מלא בדם, כל גופי היה חבול בסימנים כחולים, והכל כי למה? למה הן עושות לי את זה? מה לא בסדר בי? חזרתי למצבי הקודם- החיוך המזוייף שלי. לאחר שניקיתי את הדם ממקומות בפנים שלי ובגופי החבול, יצאתי מהשירותים והלכתי לספר לגננת, אולי הפעם היא תבין. היא תמיד לא בסביבה כשזה קורה וגם אם היא כן בסביבה, קים תמיד תמצא דרך להגן על עצמה. "מיס נינה." אמרתי לגננת בשפת האנגלית שידעתי באופן שותף כבר מגיל קטן, כבר מגיל שנתיים וחצי התחלתי לדבר, משהו שקורה בגילאים יותר מאוחרים. "היילי מתוקה הכל בסדר?" שאלה אותי בחיוך. "קים שוב הרביצה לי, היא וחבורתיה הרביצו לי בתא בשרותים, בבקשה תגידי לה משהו." אמרתי במבט מתחנן שתאמין לי ותגיד לקים משהו. "אמרתי לך כבר היילי מתוקה, היא עושה את זה בצחוק, היא מנסה להיות חברה שלך אני בטוחה." אמרה נינה הגננת. "בסדר." אמרתי לה והלכתי. "את היום בלילה הולכת לכרות ברית,- את לא הולכת לספר לאף אחד כלום את שומעת?" קול בראש דיבר אלי, החלטתי שהיום בלילה אכרות ברית עם עצמי, לא אספר כלום לאף אחד, שום דבר לא חשוב באמת. אני אספר לאלוקים, אני לא צריכה אף אחד יותר.
אחרי שניסיתי לדבר עם הגננת שלי ללא הצלחה. החלטתי לשחק בבובה האהובה עלי בגן, היא הייתה במדף הגבוה ולא יכולתי לעלות לקחת אותה. נכנעתי והתבאסתי. רק רציתי לחזור לבית למרות שגם שם לא היה לי טוב. לפתע אותו אחד שראיתי בשרותים התקדם לעברי. כשהגיע עלה על קצות אצבעותיו והביא לי את הבובה שלי, הבובה האהובה עלי.  הוא היה בגן עם אמו, אמו הייתה יפיפייה, היה לה שיער בלונדיני ועיניים כחולות, לידה הוא עמד, ילד גבוה שלא נראה קטן בשביל להיות בגן, הוא היה עם מדים של פוטבול, ועל חולצתו היה את המספר חמש.
"הינה, זה בשבילך." אמר הילד עם חיוך על פניו עם העיניים הבוהקות שלא היה אפשר לפענח אותן, והושיט לי את הבובה. "תודה רבה." אמרתי בחיוך והוא הלך לכיוונה של אימו. לאחר כמה דקות, קים חזרה ולקחה את המספריים מהשולחן הקרוב שהיה, עכשיו היא הולכת לעשות את מה שהיא איימה עלי כל-כך הרבה זמן? היה לה חיוך ממזרי על פניה, כאילו זה הדבר שהיא חיכתה לו כל-כך הרבה זמן. "לא, בבקשה קים, אני מתחננת." אמרתי עם פרצוף מתחנן עד מוות. אבל היא רק חייכה והנידה את ראשה לשלילה. עצמתי את עיני בפחד עד שהבנתי שהיא לא עושה דבר. הילד ההוא ממוקדם חזר והביט לכווני. "תביאי לי את זה עכשיו ילדה." אמר בצעקה שהרעידה אותי. היא הושיטה לו את המספריים והוא לקח אותה בצורה אגרסיבית שלא ראיתי מימיי. "תפסיקי להתייחס עליה רע, אמרתי לך שאם תעשי לה עוד משהו זה הסוף שלך בשרותים, אז כנראה שעכשיו זה באמת יהיה הסוף שלך, אני תמיד מקיים אל תשכחי. היא לא עשתה לך כלום, את סתם מקנאה בה." אמר במבט מפחיד שלא יכולתי לפענח לתוך עינייה. והיא ברחה בעוצמה, ראיתי את הפחד בענייה, פחד שלעולם לא ראיתי אצל קים פארקר.
"אני מצטער, אני מקווה מאוד שהיא הבינה את הלקח." אמר הילד שלא ידעתי אפילו את שמו.
היה לו שפה גבוה כמו שאנשים גדולים מדברים, כמוני לפי מה שהבנתי, לפני יומיים הלכתי למבחן של חכמים, זה מה שההורים שלי אמרו לי. "תודה רבה, באמת תודה." השבתי לו חזרה.
הוא הציל אותי, בלעדיו קים כבר היית מורידה לי את השיער ושוברת אין ספור פעמים את המשקפיים שלי עד
שאאשרו רק החתיכות שלהן.
"אין בעד מה, אם היא עושה לך עוד משהו אני אטפל בה, אני מבטיח." אמר ועיניו התהדקו לשלי. ראיתי בעיניו
שהוא באמת מתכוון למילים שלו, משהו בי הרגיש שאני מאמינה לו למרות שאני מכירה אותו רק כמה דקות.
"בסדר, תודה." אמרתי עם חיוך שחשף את הגומה שלי.
"בת כמה את ילדה?"  שאל אותי בחיוך. "אני בת חמש, וקוראים לי היילי. בן כמה אתה?"  אמרתי. "חחח, אני בן שבע
היילי,  באתי לפה כי לאמא שלי יש ילדה שבסוכנות שלה, היא מעצבת אופנה ודוגמנית מרוב היופי הכובש שלה.
אה וקוראים לי דין." הוסיף הוא דיבר כל-כך יפה על אימו ובאמת שהיה לו מה להגיד. היא הייתה באמת
יפיפייה. "אמא שלך באמת יפה דין." אמרתי. "כן, אני יודע. תודה היילי. אני צריך ללכת עכשיו, אני מצטער אבל
אבל תשמרי את זה, בשביל מזכרת." אמר והושיט לי את המספריים שאיתו קים רצת לגזור את שיערי. "חחח, בסדר.
אני שומרת, אל דאגה." אמרתי וצחקוק קטן תקף אותי.
מאז לא דרכנו הסתיימה לשלום. לא ראיתי אותו מאז. אבל לפחות קים הפסיקה להציק לי. הוא הציל אותי. לא
ידעתי איך להודות לו גם עם אלף התודות שכבר הספקתי להגיד. אבל שמרתי את המספריים שהביאה לי למזכרת. מאז לעולם לא זרקתי אותם או נתתי לאנשים אחרים להשתמש בהם. כל פעם שהייתי צריכה משהו הרגשתי שזה הדבר שמספק אותי, באופן מטומטם. זה מספריים. אבל באיזה אופן אחר הרגשתי שהמספריים האלו זה הוא שאיתי. איתו גזרתי את וורידי בפעם הראשונה בחיי בגיל עשר אבל זה סיפור מפנה עצמו.