מלאך אפל

פרולוג

אן
ישראל, 6 שנים קודם.

תחושת קור מהבוקר הקפיאה את גופי הקור חודר לי לעצמות. ינואר היה לפני שישה חודשים אנחנו כרגע בחודש אוגוסט יום שישי סוף שבוע ארוחת שישי עם המשפחה.
אמור להיות לי חם בעיקר כשאני מוקפת במשפחה חמה ואוהבת, אבל הבן אדם שחשבתי שהוא משפחה מבלי שיש לנו קשר דם הפך לבן אדם זר אחרי שיחת טלפון אחת.
המשפחה שלי ושל תומר מתעדכנת בשמחה על השבוע שלהם כל אחד מנסה להשוויץ בכמה החיים שלו נהדרים ומנסים לעקוף את הקול של אחד השני בצעקות מחרישות אוזניים, אך אני ותומר שתקנו חושבים על מה לומר ואיך להתחיל לספר את החדשות שהתבשרו לנו אתמול בלילה.
"אני ותומר מבטלים את החתונה!" צעקתי בקול ודממה שקטה התפשטה מסביב לשולחן כל המבטים של המשפחה שלנו היו בעיקר עליי.
התחלתי להסביר לפני שיהיה להם משהו להגיד, "לתומר יש ילד עם אישה שהיה ביניהם קטע כשהיה שיכור לפני שנתיים, היא החליטה לספר לו עכשיו כי הרגישה מצפון וצריכה עזרה בגידול שלו, מבחינת כסף ומבחינת הילד." כולם בהו בתומר ובי, המבטים אל תומר היו מופתעים ומבולבלים, המבטים שהיו עליי היו מתוך רחמים.

אני לא מרחמת עליי אני מרחמת על התינוק בן השנה וכמה חודשים שגדל בלי אבא ואני עוד יותר מרחמת על האישה שהייתה צריכה לעבור את כל זה לבד, בכוחות עצמה. היריון, את הדיכאון של אחרי ההיריון, הלידה וגידול הילד ולא לשכוח את הפרנסה שלהם שגם כן הייתה צריכה לדאוג לו לגמרי לבד.
נשפתי אוויר והתכוננתי לרצף השאלות שלהם. "תומר..." אימא של תומר אמרה בשקט לעצמה במבט מאוכזב וחסר מילים אך עיניה דיברו בשבילה. "איך קוראים לאישה, בת כמה היא, למה היא שתקה ולא אמרה לך לפני?" אבא של תומר הציף אותו בשאלות ואני שתקתי והבטתי בו.
תומר גירד את ראשו המגולח כמו כול פעם שעשה כשהיה מתוסכל, "לאימא של הילד שלי קוראים ויקי." ענה תומר והרגשתי את הסכין בלב חורט לי על הלב 'האימא של הילד שלי' זאת הייתה אמורה להיות אני, האישה שלו זאת שהוא הכניס אותה אותה להריון זאת שילדה את הילדים שלו ללא אפידורל, האישה שהוא ראה איתה ורק איתה את הזיקנה.
"ויקי בת 26, היא לא סיפרה לי על הילד כי חודש אחרי נכנסתי לזוגיות עם אן." כשהוא אמר את שמי הוא הביט בי אך לא היה לי את האומץ להסתכל על עיניו אז הורדתי את מבטי אל רגליי, הוא הניח את ידו על רגליי אך העפתי אותה והרמתי את מבטי אל אימא שלי שמביטה בי בכאב כאילו היא רואה את הכאב שלי דרך עיניה אז העברתי את מבטי אל אחותו הקטנה של תומר בת העשרים ושש, היא גדולה ממני בשש שנים, היא כמו אחותי הגדולה שאף פעם לא הייתה לי.
דמעה איטית ומלאת כאב נפלה מעיניי אל ריסי משם זלגה על הלחי שלי, העפתי את הכיסא שלי אחורה וקמתי על שתי רגליי. הבטתי בכולם מבט אחרון ולחשתי בשקט 'סליחה' רצתי אל עבר הדלת של בית הילדות שלי ועזבתי את כולם כשתומר צועק את שמי אך לא הסתכלתי לאחור, לא יכולתי.

הספר מוקדש לכל האנשים שהתאהבו בגבר הנכון בזמן הלא נכון.

ספינה הכי בטוחה כשהיא עוגנת בנמל, אך לא לשם כך נועדו ספינות.