מלאך אפל

פרק 1

עבר - אן

ישראל, 6 שנים קודם.

דמעה אחר דמעה נפלה על הלחי שלי לא באיטיות אלא במהירות, יבבתי בקול בזמן שהמוח שלי חושב לו ללא הפסקה על המילים שתומר אמר 'האימא של הילדים שלי'
"אן?" קולו העמוק של תומר נשמע מאחוריי, "מה אתהה עושה פה?" שאלתי בקול מאומץ שלא יהיה שבור אך אני יודעת שנכשלתי, סידרתי את שיערי המבולגן שמשכתי בשערות ראשי ללא הפסקה בעשרים דקות האחרונות, נשפתי אוויר לתוכי וניגבתי את הדמעות מלחיי.
"מזאת אומרת מה אני עושה פה זה המקום שלנו." ענה תומר בקול שקט, הקול השקט כשניסה להרגיע אותי אך הפעם אפילו כדור הרגעה לא ירגיע אותי, "היה." לחשתי בשקט והרגשתי את החום שלו כשהתיישב לידי.
"בבקשה בואי ננסה , ננסה לחיות ביחד הבאתי לך עשרות אם לא מאות של פתרונות לאיך נשרוד את המשבר הזה למה את לא מוכנה לנסות?" שאל וליבי התכווץ כששחזר לנושא שיחה מאתמול.
"אני לא אפריד אבא מהבן שלו, אני לא אתן לך." אמרתי. הוא תפס את ידיי ואמר, "אז נגדל אותו ביחד ניקח את הילד פעם פעמיים בשבוע כמה שתהיי מסוגלת לשאת את שתינו." ניסיון של צחוק נשמע בקולו אך נשארתי רצינית.
"אני רוצה שתתחתן איתה, אני רוצה שיהיה לילד דוגמא לזוגיות ולא דוגמא של מישהי שהייתה כלבה אגואיסטית ולא נתנה לאימא ואבא שלו להיות ביחד." "אל תקראי לארוסתי כלבה אגואיסטית, ארוסתי היא ההפך מאגואיסטית היא מוכנה לבטל את החתונה שלנו עבור ילד שאפילו לא שלה." תומר אמר בקול שקט וגרם לדמעה שהחזקתי ליפול על הלחי שלי.

הווה

ישראל.
"אימא!" אפריל הילדה בת הארבע שלי צעקה ברחבי הגן ורצה אליי כשפתחתי את ידיי בזרועות פתוחות בכוונה לחבק אותה, היא קפצה עליי כמו קופיף קטן וסגרתי את ידיי והשבתי לה חיבוק חם ואוהב, אפריל סגרה את רגליה על מותניי ונישקתי את ראשה בנשיקה עדינה.
"אני מצטערת על האיחור קטנה, היה עיכוב בבית חולים." אמרתי לה בזמן שהורדתי אותה לרצפה בעדינות והתכופפתי אל הגובה שלה, "זה בסדר אימא, אריאל ילד מהבית ספר ליד הגן גם נשאר אחרון אז ציירנו ביחד, תראי ציירתי אותך!" אפריל החזיקה בידה ציור שלי ושלה, ציור שצויר עם גירי פנדה אני ורודה עם שיער צהוב ואפריל בצבע סגול עם שיער צהוב כמו שלי, הגוף היה בנוי ממשולש שאמור לדמות שמלה ושאר הגוף היה בנוי מקווים מלבד הראש שבצורת עיגול, הקווים היו בנויים מקווים ישרים ומדויקים כך לימדתי אותה לצייר. "זה מהמם מאמי, אני שמחה שהכרת חבר חדש, קדימה רוצי להביא את הדברים שלך." אמרתי לה בחיוך גדול והיא רצה בהתלהבות בחיפוש אחר התיק המעיל ועכשיו שמתי לב שחסר לה גם נעליים, שובבה קטנה.
"אני רוצה את אבא!" צרחה של ילד נשמע מבחוץ, יצאתי לבחוץ וראיתי ילד בסביבות הגיל שבע יושב בצד כשהוא צורח בטלפון. "היי, איך קוראים לך?" ניגשתי אליו בעדינות ושאלתי, "אימא אמרה שאסור לדבר עם זרים." הילד אמר סרקתי את הילד, על פניו היו משקפיים שגדולות מדי לצורת פניו של הילד והם נפלו לו על אפו. שיערו היה שחור כמו הלילה שיערו נפל על פניו אני בטוחה שהוא בקושי רואה משהו מבעד לשיער.
"אתה בטח אריאל אני אימא של אפריל, אתה לא זר בשבילי אתה חבר של הבת שלי אז אתה גם חבר שלי אם תרצה." אמרתי בחיוך ונראה שהרגיש קצת יותר בנוח. "אתה עם אימא בטלפון?" שאלתי והוא הנהן, "אתה רוצה שאני אקח אותך עד שאימא תוכל לאסוף אותך? אני אתה ואפריל נשחק ביחד." שאלתי אותו בחיוך וכנראה שהדבקתי אותו כי גם הוא חייך אליי חיוך גדול והנהן אליי הוא הושיט לי את הטלפון שלו ולקחתי אותו מידו.
"שלום אימא של אריאל?" שאלתי מבעד לטלפון, "היי כן, מי את?" שאלה, "היי אני אימא של אפריל חברה של הבן שלך, הוא שיחק איתה ואירח לה חברה בזמן שהתעכבתי בבית חולים אני אשמח לארח לו חברה עד שתוכלי לאסוף אותו." "אני אשמח, תאמת שאני ואבא של אריאל גרושים וזה היום של אבא שלו, הוא מתעכב לרוב בפגישות אבא שלו בן אדם עסוק בדרך כלל הוא משקיע זמן רק באריאל וזה אחת הסיבות שהתגרשנו. אבל מה אני מחרפנת אותך בבעיות שלי, אני אשמח שתיקחי אותו אני אעדכן את אבא שלו תשלחי לי את המספר שלך ואת הכתובת שלך דרך הטלפון של אריאל." צחקתי צחוק קל והשבתי בחיוב, עשיתי לפי ההוראות שלה וניתקתי את השיחה.
"אימא!" אפריל צעקה ורצה אל עברי ואל עבר אריאל עם תיק מעיל ונעליים והיא אוחזת בהם. "אני בא אלייך." אריאל אמר בשמחה וחייכתי בשבילו זה בטח קשה כשאבא שלך עסוק מדי כדי להתעכב להחזיר אותו לבית.
אריאל רץ אליה תפס את התיק שלה והניח אותו על כתף אחת בזמן שהתיק שלו על הכתף השנייה. את המעיל הוא חטף מידה והלביש אותה בו. חייכתי חיוך גדול, אולי האבא מאחר להחזיר אותו אבל בחינוך הוא אבא מדהים בזה אני בטוחה.
אריאל הרים את אפריל שהייתה נמוכה ממנו בחמש סנטימטרים והביט בי בחיוך, "אתה לא צריך לעשות את זה אריאל." אמרתי בחיוך ולחצתי על שלט הרכב שלי שהשמיע רעש פתיחה ואורות הבהבו, "זה מסוכן ללכת בלי נעליים ובלי מעיל באמצע מרץ, זה לפחות מה שאבא תמיד אומר לי." אריאל אמר והתקדם אל הרכב שלי בצעדים קטנים חייכתי והתקדמתי ביחד איתו אל עבר הרכב.
אני בטוחה שהיא כבדה לו אני לא יודעת אם ילד רגיל בן שבע שאני מנחשת ששוקל 37 קילו יכול להחזיק ילדה בת ארבע ששוקלת חצי מהמשקל שלו, אך הגנים שלו נראים לא אנושיים.