מלאך אפל

פרק 9

תומר

עבר, 14 שנה קודם.

אני הייתי צריך לאסוף את אנאלי משיער ואיפור מאחר והיא הלכה למישהי מקצועית בזמן שאילנה בטעות קבעה שעתיים אחריה איפור שיער ומתעכבת אצל התופרת כי נקרעה לה השמלה, והראל עושה הכנות באולם בודק שהכול מסודר ובמקום.
אז נותרתי אני, אין לי תלונות אני אוהב לבלות עם אן אבל לא שהיא עם שמלה לבנה שצמודה לגופה ומחשוף לגופה עם החזה שיצא לה מוקדם משאר הנערות שבגילה, המילה יפה קטנה לעומת איך שהיא נראית מולי עומדת בדלת שיצאה כרגע מהמעצב שיער כששנינו בוהים אחד בשני.

שיערה הבלונדיני ארוך עד לישבן הוא חלק קרשים עם קליפס קטן לבן שתופס חלק מהשיער הקדמי וחושף את פניה, עיניים עם איילנר וצללית ורודה בהירה שמדגיש את עיניה, העיניים שאני מוכן להרוג עבורם, העיניים שאני מקווה לראות בשנייה האחרונה של מותי, העיניים שיספרו לי הכול ללא מילים, העיניים שראו אותי בפעם הראשונה בחייה.
שפתיה היו כהות אודם כהה הסתיר את הצבע הוורוד הטבעי של, "אני לא נראית טוב?" שאלה ראשונה את המילים שלא יכולתי להוציא מפי מההלם של יופייה.
"את נראית לא מדהים אלא כמו מלאך, כמו כלה קטנה." אבל החלק הכי גרוע הוא שלשנייה וחצי עבר בראשי המחשבה עלינו בחופה מקדשים לדת משה וישראל.

"אבל...?" שאלה כאילו הבינה אותי ללא מילים כמו שאני הכרתי אותה, "אבל הייתי מעדיף את השפתיים שלך, הצבע הוורוד תות שלך." השבתי לה בכנות. "אני לא אוהבת את השפתיים שלי הם קטנות האודם מגדיל ומבליט לי אותם." אני יודע זה למה אני רוצה שתחליפי את הצבע, אני לא רוצה שכול ילד מהכיתה שלך יחשוב על איך לנשק אותך כמו שאני חושב כרגע, לא.
לעזאזל.

"את לא הולכת לאירוע עד שלא תורידי את האודם המזדיין הזה." חשקתי שיניים מעצבים על המחשבה שהילדים שבכיתה שלה יחשבו איך לנשק אותה בסוף הערב.
"אוקיי." אמרה והלכה בשביל שהוביל לבית קפה. "לאן?" שאלתי ועקבתי אחריה, אעקוב אחריה לכול מקום בעולם המזדיין הזה. "אני צמאה וכנראה שנישאר פה כמה שעות טובות אז בוא לפחות נלך לבית קפה." השיבה בנוחות.
הוצאתי אנחה משפתי כמו ילד קטן כשבינינו אני המבוגר האחראי.
הבטתי בבית הקפה שייקח כעשר דקות הליכה אליו, יכאב לה הרגליים מנעלי העקב ואפילו לא התחיל הערב.

הדבקתי את צעדיה בצעדיי ותפסתי בידה. "אז אתה מתחרט ואני נשארת עם האודם?" שאלה בחיוך ערמומי והנדתי את ראשי לשלילה, "תורידי את הנעליים יכאבו לך הרגליים עד הבית קפה." דרשתי והיא הוציאה אנה שדומה לשלי ממקודם.
היא עקשנית אך לא הפעם כנראה הרגליים כאבו לה עוד מלפני מאחר והיא הורידה את נעלי העקב תוך שתי שניות, הורדתי את נעליי וירדתי על ברכיי לקחתי ממנה את הנעלי עקב והנחתי אותם על השביל, "תשעיני את ידך על כתפיי." פקדתי וכך עשתה. משקלה הושען עליי וחיוך קטן עלה על פניי היא סומכת עליי שתוכל להשעין את גופה עלי.
רגליה היו פצועות מעט והאדומות, היא בטח מרגישה הקלה.