אהבה עקשנית!

פרק 4

קרן של שמש הופיעה מבעד לחלון וניקרה את עיניי. התעוררתי ונדהמתי לגלות שכל זה לא היה חלום, הלוואי שכל זה היה באמת רק חלום רע. בסוף החדר היה דלת שהובילה לשירותים ואמבטיה גדולים ושתי מגירות ענקיות מתחת לכיור, במגירה העליונה היו חומרי רחצה וטיפוח ובמגירה התחתונה בגדי לילה. נכנסתי להתקלח, הרגשתי מאוד מסריחה מכל מה שעבר עליי, פתחתי את המים ונתתי לזרם המים לשטוף ממני את כל הלכלוך את כל הטינופת שעברה עליי אתמול, נתתי לזרם המים לנתק אותי מהמחשבות, לנתק אותי מהמציאות שאני נמצאת בה כרגע, לא רציתי לזכור דבר. סיימתי להתקלח ולקחתי פיגמת סריג בצבע בז' החולצה הייתה בעלת שרוולים ארוכים והמכנס קצר עם שרוכים, הפיגמה הייתה מעט ענקית עליי אך זה מה שהיה, לא התלוננתי, לא שהיה לי למי, נשכבתי במיטה שבתוך כלוב הזהב הזה והבטתי בחלון לשמיים. לפתע נכנסה אישה בסביבות שנות ה 50 לחייה, שערה היה שחור דהוי עם מעט פסים לבנים, היא הייתה טיפה מלאה וגבוהה ממני רק בכמה סנטימטרים אחדים. האישה נכנסה והגישה לי בחיוך מגש עם חביתה שני צנימים וממרחי אבוקדו וגבינה משובחים ובצד היה כוס של מיץ תפוזים סחוט, חייכתי אליה חיוך קטן ללא שיניים כאות תודה למרות שלא תיכננתי לאכול מהאוכל בכלל אך היא הייתה נראת חביבה. לא הייתי רעבה, לא יכולתי לאכול דבר, עדיין לא עיכלתי את מה שקרה. עברו כמה שעות טובות ואותה בחורה נכנסה שוב לחדרי עם עוד מגש, הפעם ארוחת צהריים, היא ראתה את מגש ארוחת הבוקר על השידה "לא אכלת מין האוכל ילדה יפה" היא אמרה. השפלתי את מבטי והסתכלתי שוב לעבר החלון. היא הניחה את ארוחת הצהריים בשידה והתקדמה לעברי, היא התכופפה כדי להסתכל לי בגובה העיניים כאשר ישבתי במיטתי נוטה לכיוון החלון "ילדתי את חייבת לאכול, הארוחות נורא טעימות את לא תתחרטי" לא עניתי, לא הייתי מסוגלת לענות היא ליטפה את לחיי התרוממה ויצאה מהחדר. מיותר לציין שלא נגעתי גם בארוחת הצהריים אך גם לא הרגשתי רעבה. לאחר כמה שעות נפתח שוב חדרי, מולי עמדו שני אנשים עם משקפיים וחליפות נראו כמו שומרי ראש ומלפניהם עמדה הבחורה, אותה בחורה שבגללה אני כאן, היא נעמדה מולי והביטה בי עם חיוך שטני, כל מה שחשבתי לעצמי הוא שאסור לי להראות חולשה ליידה, אני אולי כאן אבל היא עדיין לא תנצח אותי "את רוצה לדבר או שאת צריכה עוד כמה שניות להביט בי" אמרתי. זה המשפט הראשון שיצא לי מהפה בכל היום הזה וגם ללא ספק המשפט הכי טוב שהוצאתי, עשה לי שמח בלב לראות את המבט שלה הופך במהירות לעצבני לאחר האמירה הזאת "אני לא חושבת שהבנת איפה את נמצאת" היא ענתה לי והביטה בי כאילו אני גדי פצוע באמצע הדרך והיא לביאה שרוצה לסיים את עבודתה "את אולי נמצאת במקום יפה וגדול יותר מחצר הגרוטאות שבו היית גרה אבל מכל היופי הזה את לא תהני, אלא תשלמי ביוקר על מה שעשית לי" התעצבנתי נורא על האמירות שלה אך שמרתי על קור רוח, חא אתן לה לראות אותי נשברת. "מה כבר תעשי? תהרגי אותי?" גיחכתי והתגרתי בה "את מוזמנת לעשות זאת זה לא מפריע לי" לפתע נפתחה הדלת שוב והופיע מולי אדם גדול ושרירי, הוא לבש חליפה שחורה שנראתה כאילו עומדת להיקרע משריריו שבלטו ומשני צידי גופו היו אקדחים. הוא היה נראה מבוגר אך לא מדי, הוא היה נראה כמו מאט רק ששערו היה קצר מאוד צבע עינייך היו מדוייקות לאלה של מאט והוא היה הרבה יותר גבוה ומפחיד ממנו. כל גופי הצטמרר וחשתי תחושת אי נוחות ופחד ליידו, יכולתי לנחש מי הוא הרי מי יכול להיות כל כך דומה למאט, זה בטח ראש המאפיה. אבל מה קשור ראש המאפיה? ולמה שיפנה אליי באופן אישי במקום לשלוח את חיילו? הבחורה גיחכה לכיווני ויצאה מהחדר "אני מתאר לעצמי שאת יודעת מי אני" הוא שאל. לרגע השתתקתי רק מהטון המחוספס והעבה שהיה לו, הוא גרם לי לצמרמורת בכל הגוף, לאחר כמה רגעים השבתי לו "אתה בוודאי ראש המאפיה לא?" "ניחוש יפה" "למה אתה פה? למה לא שלחת חייל לדבר איתי לא ככה אתם פועלים?" שאלתי מתוך סקרנות למרות שפחדתי שיפגע בי על כך שאני שואלת שאלות בכלל "מי שפוגע במשפחתי אני צריך להבהיר לו מי שולט כאן בעצמי כי כנראה זה לא ברור לו" הוא השיב עם קולו המפחיד והמחוספס, בעיניו לא הייתה טיפת רגש אלא רק זעם "כשהמשפחה שלך באה להתארח במקום כלשהו היא צריכה לדעת להתנהג בכבוד לאנשים שמארחים אותם" לפתע נשמעה מכה חזקה בקיר, הוא נתן אגרוף לקיר ופניו היו מפחידות נורא הוא היה נראה עצבני וזועם כמו שור בזירת קרב שראה דגל בצבע אדום, מעדתי אחורה מבהלה אך ניסיתי לשמור על קור רוח "אני לא מנהל דו שיח" הוא התקרב אליי קרוב, מעשה שגרם לי לעצור את נשמתי וכמעט להתעלף מרוב פחד, כל גופי נהיה גלי חום. "זו תהיה הפעם האחרונה שתדברי לא בכבוד בביתי שלי ותעני לי כשאני מדבר. תפקידך הוא להקשיב ולציית לא לענות וזהו גם יהיה עונשך. מהיום והילך את הולכת לשרת את משפחתי לציית לכל פקודה שבני הבית נותנים לך, לעזור במטלות למשרתות שלנו ותשרתי את ונסה ברמה האישית, את תיהי המשרתת הצמודה שלה, את תיהי נאמנה לבית הזה וקשובה ובתמורה אני אחוס על חייך ותחיי. כל טעות קטנה או מחשבה קטנה לבגוד באנשיי ותמצאי את מותך בגיל צעיר" לא עניתי גופי השתתק מרוב פחד. כל מה שחשבתי לעצמי הוא לאיזה צרה נפלת קמי? למה אין לך מעצור בפה "אני רוצה לשמוע שזה היה לך ברור" הוא נהם "ברור לי" "את תתחילי את עבודתך מחר" הוא אמר וכשבא להסתובב ראה את מגשי האוכל שלא נאכלו "ואת תתחילי לאכול! לא מעניין אותי מה את אוהבת ומה לא. האוכל הזה הוכן בביתי ואת לא תזלזלי בכבודי, אני רוצה שגם זה יהיה לך ברור" הנהנתי בראשי והאיש הסתובב ויצא מחדרי. לעזאזל הוא היה כל כך מפחיד סוף סוף חזרה נשמתי אם צריך אני אתנהג יפה רק כדי לא לפגוש בו יותר. נשכבתי במיטה ושקעתי במחשבות פתאום... לשרת משפחת מאפיונרים? אותם מאפיונרים שהרגו את הוריי? לשרת את האנשים החצופים האלה? אוף איך אני יוצאת מזה, אני חייבת לצאת מהצרה הזאת ובמיידי. הסתכלתי על השעון שהיה על השידה בצד השעה הייתה כבר שש בערב, זו בדיוק השעה שאני מתעוררת בה. נתקפתי געגועים למועדון הלילה, למחסן, למיטתי, לביתי, לאליו שהייתי בטוחה שנורא דואג למה עלה בגורלי, ראיתי אותו רק אתמול, רק אתמול הייתי בביתי והיום אני כאן, מתגעגעת וכמעט בוכה מרוב געגוע ידעתי שההתקף הזה קרה כי היה לי ברור שאני לא אראה את אליו ואת ביתי לעוד הרבה זמן.