להיות נאהבת

1

אריאנה

״אין לי כוח!״ גנחתי בתסכול אל תוך הכרית שלי,
ודפקתי מספר פעמים בשעון עד שהוא נפל מהשידה אל הרצפה,
ועדיין, הוא לא הפסיק לצלצל.
היקום שונא אותי.
לא הייתה לי ברירה, והייתי חייבת לקחת את השעון מהרצפה ולכבות אותו.
כשהסתכלתי על השעון, קלטתי שהשעה 6:00
בבוקר. שמישהו יציל אותי מהמקום שנקרא ״בית ספר״.

החופש הזה עבר יותר מידי מהר,
כיביתי את השעון והחזרתי אותו למקומו בשידה וצעדתי אל המקלחת,שטפתי פנים וציחצחתי את שיניי, לאחר מכן פשטתי את בגדי ונכנסתי אל המקלחת.
אני לא מאמינה שאני הולכת לבית הספר, המחשבה שאני הולכת לראות ילדים מציקים
כל יום מעכשיו, עושה לי רצון לבכות.

יצאתי מהמקלחת, לקחתי מגבת וכרכתי אותה סביב גופי.
צעדתי אל חדרי ובחרתי את הבגדים שאני הולכת ללבוש: חולצה לבנה צמודה וג׳ינס אוברסייז בהיר נמוך, לאחר מכן, נעלתי נעלי קמפוס שחורות.

שכשסיימתי לנעול את נעלי, הסתכלתי במראה והחלטתי שאני רוצה להתאפר קצת.
הדלקתי את הטלוויזיה, והפעלתי את ״Mackingbird״ של אמינם, והתחלתי להתאפר.
שמתי קצת מסקרה,קצת סומק, תחמתי את שפתיי, ולסיום שמתי גלוס.
לאחר מכן, שמתי בושם, כיביתי את הטלוויזיה, לקחתי את תיקי וירדתי למטה.

״כמה שאת מכוערת״ אחי הגדול אמר,
״בוקר טוב גם לך, ליאם״
״בוקר טוב ילדה יפה״ אמר ונישק את ראשי.
״בוקר טוב ילדים!״ אימנו צעקה בשמחה מהמטבח,
״בוקר טוב אמא״ אמרנו ביחד.
״את מתרגשת אריאנה?״ אימי שאלה, ״ממה?״ עניתי לה, וליאם התאפק לא לצחוק.

״לחזור לבית ספר,״ אימי ענתה
״כן בטח, היא מעדיפה למות״ ליאם קבע,
״מה שהוא אמר.״ הסכמתי, ״הייתי משלמת בשביל לחזור ללימודים,״ אימי ענתה, ״הלוואי והייתי חושבת כמוך.״
עניתי, וחייכתי אליה. ״בעתיד, את תחשבי כמוני.״
״האמת שגם אני מעדיף להיות בבית ספר מאשר בעבודה" ליאם הסכים עם אימנו ואמר.
״אתם סתם מכניסים אותי לדיכאון, אני רק רוצה להיות בחופש גדול כל החיים.״
״כולנו״ אימי אמרה.

״האוכל שלכם מוכן״ אימי אמרה לי ולליאם,
התיישבנו בשולחן האוכל ואימי הגישה את האוכל. אכלנו, וכשליאם סיים הוא הוציא שטר של 100 דולר, והושיט לי.

״קחי , שיהיה לך״ חייכתי אליו ואמרתי לו בהתלהבות, ״תודה!!״ וחיבקתי אותו. ״אין על מה נסיכה שלי, את צריכה שאני אקח אותך לבית ספר?״
״לא, הכל בסדר אני אלך ברגל, אני גם ככה רוצה ללכת למאפיה לקנות בורקסים.״
״טוב נסיכה, להחזיר אותך היום?״
״לא, תודה בכל מקרה ליאם״ אמרתי, ״אין על מה״
אימנו הסתכלה עלינו בחיוך.

״אני מתרגשת בשבילך מאוד, אריאנה״
״גם אני,״ ליאם אמר. ״אני קצת,יותר מפחדת.״
״ממה יש לך לפחד?״ אמא שלי שאלה,
״מהכל, אני גם לא אוהבת את רוב הילדים,״
״את לא צריכה אף אחד משם, בסופו של יום אף אחד מהם לא ימשיך להיות בחיים שלך אחרי שהבית ספר יגמר. ואם כן, זה מקרה נדיר.״
״צודק,״ אמרתי לליאם בחיוך.
״איפה אבא?״ שאלתי, ״ישן,״  אימי אמרה,
״טוב, כדאי שאני אצא בשביל לא לאחר. אוהבת אותכם!״ אמרתי וחיבקתי כל אחד מהם.

״בהצלחה נסיכונת,״ הם אמרו. ״תודה!״
לקחתי את המפתח של הבית והכנסתי אותו לתיקי, לאחר מכן לקחתי את הטלפון שלי ואת הכסף, ואת השטר, שמתי בכיסי. והטלפון  נשאר בידי. שמתי את תיקי על כתפיי ויצאתי לדרך.

הגעתי למאפיה, וקניתי בורקסים וקפה. את הבורקסים שמתי בתוך התיק, ואת הקפה החזקתי בידי. אבל בכל מקרה הייתי בטלפון,
התקדמתי אל בית הספר, ובלי לשים לב לדרך,
נתקעתי במשהו. ״פאק״ קיללתי בלחש. ונפלתי למדרכה. למזלי הרב, נפלתי על תיקי, אבל בנוסף לכל זה, הקפה שלי נשפך, למזלי לא עליי, אבל גוף ענקי כן נפל עליי. כמה מזל.

היקום פשוט מת עליי, ניסיתי בכל כוחי להזיז את הבן אדם ממני,שכשהצלחתי, קמתי מהמדרכה והושטתי את ידי אל הבן אדם שנפל עליי בשביל לעזור לו לקום,
״מצטערת, אתה בסדר?״ שאלתי, בדאגה, ולא הייתה שום תגובה.

במקום זאת, הוא קם מהמדרכה ולא התייחס לא לשאלתי ולא הגיב לניסיון שלי לעזור לו לקום.
בחנתי אותו, הוא היה גבוה, גבוה מאוד. הייתי צריכה להרים את ראשי בשביל להסתכל על פניו. שיערו שחור, שפתיו גדולות, אפו סולד ומושלם, עיניו חומות וגבותיו עבות. וואו.
הוא הסתכל על בגדיו, וכל חולצתו הייתה מוכתמת בקפה, בגללי.
״אני מצטערת כלכך!!!״ אמרתי בלחץ, ושוב, לא הייתה תגובה. רק קללה. ״בת זונה״ הוא קילל בלחש,

״סליחה?? אתה יודע שאני שומעת אותך כן?״ שאלתי בזעם. הוא פשוט מתעלם ממני. ״אתה חירש או משהו?״ והוא עדיין התעסק בבגדים שלו, וחיפש משהו בכיס. בזמן הזה שהוא התעלם ממני ומתעסק במשהו אחר, הבטתי במדרכה, קלטתי את הטלפון שלי על המדרכה ולידו עוד טלפון. התקופפתי בשביל להרים את הטלפונים, הכנסתי את הטלפון שלי לכיסי והושטתי לו את הטלפון שלו. ״מחפש משהו?״ שאלתי, הוא חטף את הטלפון מידי והסתובב לכיוון הדרך למאפיה.
״אפילו אין תודה? גם מתעלם, וגם אין כבוד לאנשים זרים. ממש מלאך.״ אמרתי בעצבים.

הסתובבתי לכיוון הדרך לבית ספר, ויד גדולה משכה אותי וסיבבה אותי בחוזקה, ״את לא יודעת עם מי את מדברת, נכון?״
הסתכלתי עליו ובחנתי אותו,מנסה להבין אם הוא מוכר לי מאיפה שהוא, אבל, כלום.
״למזלי לא.״ עניתי את הדבר הראשון שעלה לי לראש.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
פרק ראשוןןןןןןן מקווה שאהבתםםםםםם💓