להיות נאהבת

5

רומאו

״אני חושב שהחרשתי אחרי הפיצוץ הזה.״ אמר ניקולו, בזמן שדפק את ראשו במשענת המושב שלו. ״ניק, אם לא תסתום, אני אהפוך אותך לחירש בכך שארה לך בראש.״ אמרתי בעצבים, בעודי נוהג לבית הוריי.
״אתה לא באמת תעשה את זה, אתה לא מסוגל להתקיים בלעדי.״ קבע, ועצם את עיניו.
״תזכיר לי שוב, איך אתה הפכת לחבר הכי טוב שלי?״, "אם אני לא טועה, כשהיינו בני שמונה, בערך, שמנו במשקאות של אנשים מלח כשהם השאירו את המשקאות על השולחנות והלכו לרקוד.״, הוא צחק, ״אני זוכר את הצעקות שקיבלנו על זה,״ אמרתי בחיוך,

״ואתה עדיין אוהב אותי.אוי רומאו, אני היוליה שלך, תנשק אותי,״ אמר וחבט בראשי.
״תגיד, אתה מעוניין בלמות עוד היום?״ צעקתי עליו, ״אתה מתנהג כמו אישה במחזור, רומאו שלי. אתה ממש פקעת עצבים.״ אמר,
הסתכלתי עליו במבט עצבני, והמשכתי לנהוג.
הגענו לבית הוריי, חניתי את הרכב, ושנינו יצאנו. התקדמנו אל שער כניסת הבית, והקשתי את קוד השער.

נכנסנו אל הגינה, והתקדמנו אל דלת הכניסה לבית, הקשתי שלוש פעמים על הדלת, ודלת הבית נפתחה, ואבי היה זה שפתח אותה.
״רומאו, אתה בסדר?נפצעת?״ אבי שאל בדאגה, ״לא, אבא, הכל בסדר.״ אמרתי ומשכתי אותו לחיבוק.
״יופי,״ ענה,״היי, רפאל״ ניקולו אמר לאבי,
״היי ניק, היית עם רומאו? נפצעת?״ אבי שאל, בחיים שלי לא ראיתי אותו ככה. טוב, אולי זה מפני שניסו לחסל את הבן שלו, אבל בסדר.
״לא, לא, הכל בסדר, אין צורך לדאוג.״
אמר וחיבק את אבי, ונכנסו לבית הוריי.

״איפה אמא?״ שאלתי, אני בטוח שהיא דואגת ולחוצה מאוד. ״במטבח, לך אליה, היא דואגת.״
אבי אמר, אני וניקולו התקדמנו אל המטבח, ואבי היה מאחורינו. ״הם הגיעו,״ אבי אמר בקול רם לאימי,
״היי אמא,״ אמרתי, וניק אמר אחרי, ״היי קריסטינה,״
אימי, ישבה בשולחן האוכל, עם כוס תה ביד, וטישו מילא את השולחן. וואו.
״אמא? הכל בסדר, אני פה״ אמרתי, והתקדמתי אליה, וחיבקתי אותה בניסיון להרגיע אותה.
״דאגתי לך כלכך.״ אימי אמרה,
״את באמת חשבת שהם יצליחו לחסל אותי?תסתכלי עליי,״ אמרתי, היא הסתכלה ישירות אל תוך עיני. נאנחתי לפני שהתחלתי לדבר, ״אף אחד, לא יצליח להרוג אותי. כשאני אמות, זה יהיה רק מפני שהייתי מבוגר. הבנת אותי? אל תדאגי לזה. אני מבטיח לך, לא יקרה לי כלום.״
היא הנהנה, וקמה לחבק אותי.

אחרי, היא פנתה אל ניקולו,
היא ישר חיבקה אותו ואמרה, ״נפצעת?״
״לא, הכל בסדר.״ ענה בחיוך נבוך ואימי, כהרגלה כל פעם שמישהו מגיע הביתה, הוציאה קנקן מים, ואוכל שהכינה.

היא מזגה לתוך שתי צלחות פסטה ברוטב עגבניות, והגישה אותן על השולחן.
״את תמיד יודעת מתי אני רעב,״ אמר ניקולו, והתיישב על הכיסאות, ואני אחריו. ״ניקו, תשתוק ותאכל.״
אמרה אימי תוך כדאי שהיא מביאה את הקנקן מים אל השולחן.
אימי, התיישבה לידנו והתחילה לומר,
״לכמה צרות שני ילדים בני תשע עשרה יכולים לגרום, אלוהים.״