אהבה בין סדקים

פרולוג-נוריאל

״צרחות ודם על המדים,
את לא מבינה כבר למה
אני מזמן כבר לא אני
תמונות רצות מאותו לילה
דמעות, כאב של לוחמים״ - כאב של לוחמים, עידן עמדי.

אני קם ממקום המחסה המאולתר שהצלחתי להשיג ומרים את ראשי לתוהו ובוהו מוחלט.
השטח בוער, הנפש צורחת,
ההפצצה הזאת הייתה צפויה לעתיד הקרוב, הופעלו התראות בכל רחבי הצפון אבל לא חשבתי שהם יעזו לתקוף בערב חג ראש השנה.
אני מסתכל סביבי ורואה כאוס מוחלט, מפות שולחן מעוטרות שעד לפני דקות ספורות היו מלוכלכות משאריות מטעמים משובחים, מכוסות עכשיו באדום בוהק,
צבע המוות.
כיסאות שבורים ושמלות לבנות נטושות ברחבי כל מושב מולדתי,
מושב שרעש מקולות צחוק, מבקיעת השמש עד חצות, דומם.
הדממה מחרישה את אוזניי,
בשדה קרב, השקט מפחיד יותר מכל צרחה. אני ממשיך לשוטט בגינה המעוצבת במיוחד לחג ומתחנן בליבי לאות חיים קטנה, נשימה, קול בכי,

״נוריאל״ אני שומע משמאלי, החשמל מקרטע והנורות יתרסקו על הרצפה כך אני לא מצליח לראות מי בעל הקול, אני דורך את נשקי ומתקרב
״תעזור לי, אחי״ גל מתחנן, הוא מחזיק את בטנו המדממת, חולצתו הייתה קרועה ואני יכול לראות בבירור את פצעיו הפתוחים מרסיסי הטילים.
אני לא מבזבז אפילו עוד שנייה מזוינת וכורע על ברכיי מול חבר ילדותי.
״כואב לי נורי״ אומר בכאב ותבוסה שלא שמעתי בקולו אף פעם
״אני יודע, אני יודע, אבל אל תדאג, יהיה בסדר, אני נשבע לך״ אמרתי בנשימה מקוטעת וקרעתי את חולצתו לחלוטין, הרסיסים בצבצו דרך עורו השזוף, הדם זרם בקצב מטורף מבטנו ולכלך את הרצפה סביבו ואת ידיו
״נוריאל, אתה החבר הכי טוב שיכולתי לבקש לעצמי. תגיד לאמא שלי שאני-״ גל התחיל לאמר בקול חלש.
אין סיכוי. אין סיכוי.
״סתום ת׳פה, גל, תסתום. אתה תהיה בסדר, אני אקח אותך לבית חולים״ אמרתי בקול הכי רגוע שיכולתי לספק כרגע, הזזתי את נשקי והתחלתי להרים את גל בזהירות
״אייי״ צרח בייסורים, תפסתי את גופו כעוגן והשענתי אותו על גופי, כל מדיי הירוקים וגופי וכבר התמלאו בנוזל חיו.
ניתקתי את הרגש והתעלמתי מהגופות שהיו בכל עבר,

קול המפקדים שלי צורח בראשי ״תתנתק או שתמות״
אני חייב להתנתק או שגל ימות מפצעיו, ואם הוא מת אני-
פאק, הוא יחיה, אין לו אופציה אחרת.
גל משתנק בכאב לצידי אבל ממשיך ללכת, פאקינג גיבור.
״נוריאל, אתה מדמם״ גל אומר כעובדה
״אני יודע. אנחנו גם ככה תכף נגיע לבית חולים, שם יטפלו בשנינו״
אחרי הליכה קצרה במושב ההרוס, אנחנו מגיעים לכביש הראשי שמוביל ליציאה מהקיבוץ, אנחנו במרחק של צעד וחצי מהרכב המבצעי שלי, הוא נשאר שלם לחלוטין, מוכן להטיס אותנו מהזירת רצח האיומה הזו.
״אני לא יכול ללכת יותר נוריאל״ מודיע לי, גם אם אצטרך להרכיב אותו מחדש, אני לא מוותר עליו, בתנועה מהירה שבה אני משתדל לא להכאיב לו יותר מידי, אני מרים אותו על כתפי, פותח את נעילת האוטו,
הדלת של המושב האחורי נפתחת בבעיטה ואני מכניס לשם את גל המדמם, אני פותח את החלון כדי שיהיה לו משב רוח ישיר, לאחר מכן אני מסתובב סביב האוטו כדי להגיע למושב הנהג, באמצע דרכי יד קטנה תופסת את רגלי
״איש ירוק, יש לי פצע כואב״ ילדה קטנה אומרת בבכי ״אני לא יודעת איפה המשפחה שלי, הם נעלמו״ המשיכה, אני מעביר את מבטי לגל המתייסר שנלחם על חיו ברכב שלי, ואז לילדה תמימה ירוקת עיניים שמתחננת אליי שהציל את חייה,
אלוהים אדירים, אני הרי יודע שהמתקפה לא נגמרה והמטוסי קרב רחוקים מלהגיע, היא לא תשרוד.
אבל גל, הוא מאבד דם והעור שלו מחוויר מרגע לרגע

״למה לא נוסעים?״ גל שאל, אני מרים את הילדה בזרועותיי ועוטף אותה בחום גופי, כף רגלה מדממת ושערה פרועה, היא כנראה ניסתה למצוא מחסה ודרכה על שביב הרס כלשהו, היא בקושי בת עשר, למען השם.
״אנחנו נוסעים לבית חולים, קטנטונת. אחר כך נמצא את המשפחה שלך״ אמרתי לה ברכות, לא שולט במילותיי במצב העכשווי, אין לי שום הבטחה שמשפחתה בין החיים.
אני מושיב אותה במושב לצידי ונכנס במהירות למושב הנהג, אני חייב לנצל את השקט שלפני הסערה כדי להביא את השניים האלו למיטת הטיפולים, ואז את עצמי.
״נור-״ גל מתנשם, אני מסובב את ראשי אליו ורואה אותו עוצם את עיניו,
הוא מאבד הרבה יותר מידי דם, לעזאזל!
״אל תעצום עיניים, גל, אחי.״ אני אומר בקול שבקושי יוצא מגרוני
״גל!״ אני צורח, הילדה קופצת במקומה לצידי ומתחילה לבכות בפחד
״תגיד ל-ל-לאמא שלי שאני אוהב אותה״ הוא אומר בכוחותיו האחרונים
״אני אוהב גם אותך אחי, תעשה כל מה שחלמנו לעשות ביחד, העולם המזוין הזה צריך אותך״ המשיך והתנשם
״העולם המזוין הזה צריך גם אותך!״ אני אומר ומתעלם מהרטיבות בעיניי המטשטשת את שדה ראייתי
״איש ירוק, אתה בוכה?״ הילדה שאלה ״אבל בנים לא בוכים״
לא עניתי לה, לא יכולתי להכיל את כל זה, ניסיתי לחייך אליה על מנת להרגיע, אבל זה יצא קו עקום.

״תדאג שהילדה תצא מזה בשלום, היא לא עברה עוד כלום בחיים שלה, היא חייבת לשרוד״ גל דירבן מאחוריי, הוא כבר לא דיבר בקול, הוא לחש.
״העולם רק שלך, נוריאל.״ סיים את דבריו ועצם את עיניו שוב, נגמרו לו כל הכוחות.
עצרתי בצד ונתתי לדמעות לשטוף את הדם מלחיי.
החבר שלי, האח שלי,
הוא...

חום פתאומי מופיע בצד גופי, גוף קטן עוטף את גופי וידיים קטנות מנגבות את לחיי מהדמעות
״אל תדאג, הכל יהיה בסדר״ לחשה בחיוך וניגבה לאחר מכן גם את הדמעות שלה עם אצבעותיה.

עכשיו זה אני וילדה שאני לא מכיר,
ואני אעשה הכל כדי שתמשיך את החיים שלה, גם אם זה יעלה בשלי.

בתיאור פירטתי על הספר, חשוב לי לציין שהטריגרים המופיעים שם לא יופיעו בתחילת הפרקים
לתשומת ❤️.
בנוסף, בכל מהלך הספר לא אציין מושב או מיקום ספציפי בארץ כדי שלא יווצר מצב שאני משתמשת בשוגג באירוע אמיתי או דומה לו של אדם.

אל תשכחו להביע את דעתכם על הפרק
LadyLiV🤍