אהבה בין סדקים

פרק 4

"אבל כל הזמן הזה,
הייתי לבד.
כל הזמן הזה
כל יום מחדש"
-רביד פלוטניק

מיילי
שום קורס נוסף לא ילמד אותי איך מתמודדים עם השעמום של ההפוגות בין השיעורים.
אני יושבת בקיפול רגליים על המדשאה הגדולה ומסכמת בכתב ידי את דבריו של המרצה. לפחות אני מנצלת את הזמן ביעילות.
מגיל קטן יש לי זיכרון מדהים, צילומי אפילו. כל מילה שאי פעם נאמרה לי או בפניי זכרתי, אני זוכרת סיטואציות כמו סצנה מסרט. זה נותן לי יתרון משמעותי על שאר הסטודנטים כשהמרצה מדבר בשטף ושיסלח לי, לא שותק לשנייה במהלך כמעט שעתיים. הזמן לא זז, אבל הוא, הוא לא עוצר לרגע.
אני שמחה שהמרצה שהיה אמור להיות אחריו יתעכב ובעקבות כך השיעור בוטל.
זה מספק לי שקט לעצמי.

פעם לא אהבתי את הלבד, כל שנייה שבה לא שמעתי צחקוקים, ויכוחים סתמיים, או ריכולים, הרגישה לי כמו השקט שלפני הסערה. ״אם היית לבד היית אף אחד״, זה היה המשפט של עומריקי שלי, אחי. הוא היה אומר אותו כשלא הסכמתי לשחק איתו או לחלוק איתו את החטיף שהיה שייך לי. הוא אומנם התכוון למשפט בציניות אבל אחרי שכל משפחתי נרצחו, כולל הוא עצמו, נשארתי לבד. ובאמת הרגשתי אף אחת בלעדיהם.
גם בחדר מלא באנשים, לולא נוכחות משפחתי הבדידות תמיד ניצחה הכל.
מאז אני משתוקקת לשקט שלי בכל שנייה ביממה. לא אכפת לי להיות אף אחת, הייתי נואשת לשלווה.
האמת שגם ממש עכשיו, ברגעים אלו, הזמן הזה לעצמי מעניק לי נחמה. מאז שהדת שלי התגלתה, זה מופץ ברחבי האוניברסיטה. סטונדטים שלא הכרתי מימיי מלבינים את פניי, נועצים בי מבטי שנאה, צוחקים ולועגים לי.
אני יכולה להבין את התשומת לב המוגזמת בהתחשב לעובדה שהעפעף שלי נצבע בסגול וכחול, אך למבטים התווספו יריקות, הצקות ואלימות.
בבוקר, אחרי שנכנסתי למבנה ניגשתי לשירותים לסדר את שערי מול המראה, אחת הבנות שלומדת איתי עקבה אחריי עם מבטה והרגשתי בשיא הרצינות כאילו היא מקללת כל נשימה שלי. כשהתכוונתי לצאת היא משכה את שערי לאחור והחזיקה בי בכוח
׳עופי מפה. את לא רצויה ,יהודיה מסריחה׳
עם המילים האלו שחררה את שערי ונעלמה כלא הייתה. העברתי את ידי בשיערי ונמלטתי משם.
אני לא חושבת שזה מגיע לי, אני לא חושבת שזה מגיע לאף אחד. כחלק מהיותי יהודיה לא עשיתי שום דבר מלבד להילוולד ככה. נולדתי יהודיה ואני רוצה להיות גאה בזה.
כי לא קללה זה בעיניי.
למען האמת, קשה לי להאמין שהיחס כלפיי מאנשים זרים קשור רק לדת שלי. לא יכול להיות שאנשים מבססים רוע לב כזה רק על סמך אנטישמיות. מה עשיתי להם?
הכל מוזר כל כך היום ובכלל בימים האחרונים, שלא רק שאני לא מצליחה לענות על השאלות שהמרצה נתן כמטלת בית, אני לא מצליחה לענות על השאלות שבראש שלי.
אני רעבה ומבולבלת.
לא השילוב האידאלי ללימודים משמעותיים.
לא משנה כמה פעמים אחזור על כל משפט שכתבתי, אני לא מצליחה להפנים את הנושא. אין טעם עוד