אהבה בין סדקים

פרק 6

״אמא למה את בוכה
אמא בואי תספרי לי עוד בדיחה
אל תלכי, תלטפי, תרככי את המכה
אמא לא יכול להיות שגם לך כואב שיש לך בעיות
אם לא את מי ישמור כשיפול שוב המגדל?
מחביאה עוד דמעה בגוף של לביאה.
אמא גיבורה
איך היא מסתירה שקשה, שהיא שוב הגיעה לקצה שלה
היא לא מגלה.
גיבורה, והגלימה שלה קצת נקרעה.״
-אמא, שירי מימון

מיילי/ מעיין
״יפה שלי, בואי תעזרי לי לערוך שולחן בבקשה. אני רוצה להספיק לסיים לפני שהבנים חוזרים מבית הכנסת״ אמא קוראת לי מהמטבח, אני מניחה את הספר שעיינתי בו ורצה לעבר אמא כדי לעזור לה כפי שביקשה, ברגע שאני מגיעה למטבח, ריח הבישולים תוקף את אפי ואת כל חושיי, והבטן שלי מתחילה לקרקר בפראות באותו רגע.
האוכל של אמא הוא האהוב עליי ועל רבים, כי הוא הכי טוב בעולם.
״בואי, אהובה שלי,״ אמא אומרת בחיוך ומושיטה את ידה לעברי, אני תופסת בה וניגשת לעמוד לצידה, מולנו עומד בצק טפוח וגדול. כנראה היא הולכת להכין את העוגיות המפורסמות שלה כקינוח. יש!!
״במה את צריכה עזרה אימוש?״ אני שואלת, היא בוודאות לא קראה לי כדי להסתכל על הבצק וחומרי הגלם שמופיעים מול עיניי
״אשמח שתסדרי את הצלחות והסכו״ם יפה כמו שאת יודעת, אבל לפני זה,״ אמא משיבה ולקראת סוף המשפט טון קולה הופך לדרמטי
״קראתי לך כדי לנשק את הפנים היפות האלה!״ מצחקקת ותופסת בפניי, ידה עדיין משומנת וודאי כי לשה את הבצק לפני זמן קצר, היא מנשקת את לחיי ואת אפי ומצחי ״התינוקת שלי״ מוסיפה לבסוף
״אני לא תינוקת אמא, אני בת שתיים עשרה״ אני מעירה לה. ההערה הזו הפכה להיות קבועה.
אמא מסרבת להבין שהתבגרתי וקוראת לי בשמות חיבה שמתאימים לפעוטה כמו ׳נסיכונת׳ או ׳קטנטונת׳. אני רוצה להרגיש כמו נערה בוגרת ובשביל זה אני צריכה שהתייחסו אליי כאחת כזו
״הסברתי לך אלף פעם שגם כשתיהי בת חמישים את תיהי התינוקת של אמא״ משיבה לי בצחקוק ועוטפת את כתפי ״אבל בסדר, מעייני, אם את מבקשת אני לא אקרא לך תינוקת. לכי תעזרי לאמא כמו ילדה בוגרת״ מציעה ומצביעה על ארון הכלים והסכום, אני מהנהנת בחיוך ופונה לעשייה.
יום שישי זה היום האהוב עליי, אני אוהבת לקחת חלק בהכנות אליו ולשבת שאחריו. אני מתרגשת כל שבוע ומחכה בכיליון עיניים שסוף השבוע כבר יגיע! שום יום שבעולם לא מתעלה על זמן איכות עם המשפחה שלי, אנחנו לא חייבים לדבר או לצחוק אפילו. עצם הנוכחות שלהם עושה לי נעים, אני אוהבת את אמא ואחיי ורוצה שכל יום יהיה שבת, אני רוצה לבלות איתם כל יום, כל היום, וכל החיים. גם את אבא אני אוהבת, הוא מחבק אותי ומנשק אותי כשאני עצובה.
אבל לאחר הגירושים של הוריי הוא עבר למושב בצפון הארץ ואנחנו נפגשים רק לעיתים רחוקות.
זה עושה אותי עצובה, ואבא לא כאן כדי לחבק אותי.
הוא לפעמים מזמין אותי אליו לבית החדש שלו, אבל אני לא תמיד נענת לבקשה, העובדה שאני צריכה לבוא רק לביקור קצר ולקרוא למקום אחר ׳בית׳ מכבידה עליי. ההורים שלי נפרדו לפני שנה ובכל זאת אני חולמת שיום אחד הכל יסתדר ונהיה שוב משפחה אחת גדולה ואוהבת, אני לא אצטרך לבחור עם מי לחגוג את החגים או לנסוע במשך שעות ארוכות כדי לבלות עם אבא כמה שעות בודדות ולחזור לעוד חודשים של נתק.
הייתי רוצה לערוך עכשיו שולחן לכל המשפחה שלי. אמא, אבא, עומרי, וגבריאל. לפני כל יום הכיפורים אנחנו נוסעים לכותל המערבי, השנה זה כמעט בוטל בגלל הסלמה בדרום אולם בסוף הכל מתקיים כרגיל. תודה לאל, העיר העתיקה זה המקום האהוב עליי בארץ, הכל שם טהור וקדוש, מקום שבו הכל נחרב מפאת שנאת חינם בדורות קודמים, עוטף אותי באהבת חינם כיום.
הבקשה שלי תהיה שהמשפחה שלי שוב תהיה מאושרת יחד. אם אני אאמין בזה, זה יתגשם.
אני לוקחת את סט הצלחות המהודר ומחזיקה אותו ביד אחת, ביד השנייה אני לוקחת ערימת כוסות זכוכית ומיד לאחר מכן מתחילה לצעוד בצעדים קטנים וזהירים לעבר השולחן מכוסה במפה הלבנה
״זהירות, שלא יפול לך״ אמא מסתובבת לעברי ומזהירה, אני מהנהנת ופונה לפינת האוכל, לרגע אני מרגישה איבוד שווי משקל קל אך אני מתיישרת ומניחה את הצלחות והכוסות על השולחן במהירות
״הסתדרתי״ אני מכריזה בפני אמא בגאווה, למרות שלרגע קטן הייתי בטוחה שכל כלי האוכל שהחזקתי הולכים להתרסק על הרצפה ואני אעביר את השבת בנקיונות זכוכית מרחבי כל חלל הבית
״כל הכבוד, מותק שלי. תערכי לשישה אנשים, אנחנו מארחים היום״ מודיעה, אני פוערת את עיניי ומרגישה את ליבי מגביר את פעימותיו. אבא?
״מי מגיע, אמא?״ אני שואלת בתקווה, לא אומרת בקול את הרגשתי כדי לא להתאכזב בגדול ולהביך את עצמי כתוספת, למה שאמא תזמין את אבא לקידוש פתאום?
״הפתעה. מישהי שאת אוהבת״ שואלת בלי לעצור את ההתרוצצות שלה במטבח. מישהי. מה חשבתי לעצמי? אבא לא יבוא מצידה השני של ישראל ליום אחד, במיוחד לא לבית שגרושתו נמצאת בו.
״הבנתי״ אני לוחשת והאכזבה ניכרת בקולי, אני לא מתאמצת להסתירה.
אני חייבת להרגיל את עצמי לא להתלהב לשווא מכל דבר. גודל הציפייה כגודל האכזבה. אני לא רוצה להתאכזב כל הזמן.
מהר מאוד אני מסיימת עם עשיית סידור השולחן, הנחתי את הצלחות כרצוני, בתוך הכוסות קיפלתי מפית ובתוכה סכום.
אמא ניגשת לצידי ומניחה את החלות המכוסות במרכז השולחן, סביבן את המאכלים שהכינה. עוף בתנור, פשטידת ירק, דג צלוי, וסלטים מכל מיני סוגים. לא בטוח שאני אתאפק ואחכה לאחרי הקידוש, הריח מחרפן את חושיי.
״מתי הבנים חוזרים?״ אני שואלת ובוחנת את השולחן החגיגי ויפה
״ממש עוד מעט. הם הלכו לבית כנסת עם השכנים הפעם״ משיבה והולכת לעבר ארון המזווה, מוציאה משם את הפמוטים המפוארים והמבריקים, צבעם הוא זהב וחריטות של פרחים מקשטות אותם. היא מניחה אותם בקצה השולחן ומפנה את מבטה אליי
״תדליקי איתי נרות?״ אמא מציעה, אני מהנהננת במהרה.
כל שישי אני משתדלת להיות נוכחת בזמן שאמא מברכת על הנרות. אני אוהבת את הטקס הזה מאוד, ברגע שבו האש נדלקת, כל המחשבות הרעות שהצטברו בראשי במהלך השבוע נכבות. וכך אני מתחילה את השבת ברוגע.
אמא מציבה בתוך הפמוטים נרות ארוכים וחדשים מן האריזה, מיישרת אותם היטב ומוציאה גפרור אחד מהחפיסה ששמרה מבעוד מועד בכיס.
״תתקרבי אליי, אהובה,״ אמא לוחשת ומושיטה את ידה, אני תופסת בה ומתקרבת, כעת שנינו עומדות מול השולחן.
היא מציתה את הגפרור ומדליקה את הנר הראשון, מעבירה את ידה השנייה בשערי ומיד לאחר מכן מדליקה גם את השני, אני עומדת לצידה ועוטפת את מותניה עם ידיי, בוהה באש ההולכת וגדלה ״תחזרי אחרי, מעייני,״
״ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם,״ אומרת בקול רם, אני חוזרת אחריה בלחישה
״אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של שבת״ אמא משלימה ורוכנת לנשק את ראשי
״אני גם רוצה להדליק בעצמי נרות, לא רק לברך״ אני מספרת
״בשבוע הבא אתן לך גם להדליק נרות אם תרצי. חוץ מזה, כשתיהי גדולה ואני אהיה זקנה מקומטת, תיהי אמא ותדליקי נרות עם הבת שלך, תתכונני לשבת לגמרי בעצמך״ אמא צוחקת ומחבקת אותי
״בשביל בת אני צריכה להתחתן, שום בן בכיתה שלי לא הציע לי חברות. עם מי אני אתחתן?״ אני שואלת, זוהי באמת שאלה שמעסיקה אותי ומטרידה אותי זמן רב. אני רוצה להיות אימא לילדים ו..ושהילדים שלי יגורו בבית אחד, לא בשתיים...
״עם הגבר שיזכה בבחורה הכי חכמה, יפה, ורגישה שאי פעם יכיר״ אמא משיבה לשאלתי בפשטות
״אנחנו פה!״ עומרי מכריז וסוגר את הדלת, הוא נכנס למטבח כשגבריאל הקטן ישוב על זרועותיו
״גבריאלי,״ אני קוראת בשמחה ומושיטה את זרועותיו מולו, במהירות הוא עובר מעומרי אליי. אין אדם בעולם שאני אוהבת כמו את גבריאל הקטן שלי, הוא המתנה הכי גדולה שהוריי יכלו להעניק לי. אני אוהבת ואאהב אותו לנצח בלי תנאים
״שלום גם לך, מעיין. גם אני פה״ עומרי רוטן, אני מצחקקת ומניפה את ידי לשלום
״ייני״ גבריאל קורא בשמחה ומשחק בשערי בידיו הקטנות. ייני פירושו ׳מעייני׳, גבריאל רק בן שנתיים, יש מילים שהוא יודע, ויש מילים שהוא מתקשה לבטא עדיין, שמי הוא אחד מהם.
״בוגד״ עומרי מתלונן ונעמד בראש השולחן, עומרי הבן הבכור בבית, ולכן הוא מקדש את השבת בקידוש.
״תשב לצידי היום, נסיך של אמא״ אמא מבקשת ונעמדת ליד כיסאה הקבוע
״אבל אני יושבת לידך בדרך כלל״ אני רוטנת, הייתי מוותרת לאחי הגדול על כל דבר, אבל אני אוהבת לשבת לצד אימי בארוחה
״תשבי בצידי השני, זה לא סוטר. בואי מתוקה״ מזמינה, אני נעמדת בכיסא השמאלי לאמא, גבריאל מצחקק וקורא בשמחה ׳אמא, אמא׳
״תני לי אותו, את המלאך הקטן שלי״ אמא צוחקת ולוקחת את גבריאל, מנשקת את בטנו ועוטפת אותו בחום
״אמא, אם לא אני עושה את הקידוש, מי כן?״ עומרי שואל ונעמד לידה גם כן
״נכון. וגם איפה האורחת שאמרת שתגיע?״ אני מוסיפה, היא מושיבה את גבריאל על הכיסא שמולה ומחבקת את שנינו. אחת מידיה מונחת על כתפי, והשנייה על כתפו של עומרי
״אתם צריכים להתאזר בסבלנות רק עוד קצת, מתוקים של אמא״ אומרת ומנשקת כל אחד מאיתנו על לחיו
״איזו אורחת?״ עומרי שואל
״סבלנות, ילד. מי חינך אותך?״ אמא צוחקת וניגשת להביא את כוס הקידוש, היא מנקה אותה ביסודיות  ומניחה אותה בראש השולחן. אנחנו מחכים דקות ארוכות, ושום דבר לא קורה
״אמא, נו. אני רעב!״ עומרי מתלונן. אמא נאנחת באכזבה ומנידה בראשה לעברו
״כנראה שזה כבר לא יקרה. תתחיל את הקידוש״ אומרת בשקט, האכזבה לא נידפת מקולה.
מה לא יקרה?
עומרי ניגש לראש השולחן, מברך על היין ועל החלות בנוסח הרגיל, ומיד לאחר מכן פותח בסעודת השבת.
״שבת שלום, עומריקי, מעייני,״ אמא אומרת בחיוך קטן, רוכנת לגבריאל ומעבירה יד בתלתליו הכהים ״גם לך, קטנצ׳יק״
הוא מצחקק ומוחא כפיים כתגובה. אנחנו מתיישבים ומתחילים למלא את הצלחות שלנו במאכלים הטעימים.
לפתע הדלת נפתחת ואבא שלי נכנס פנימה. אני פוערת את עיניי וקמה במהירות ממקומי, רצה לעברו ומחבקת אותו בחוזקה. הוא צוחק ומרים אותי בזרועותיו ״שלום, מתוקה״ אומר ונושק לראשי, אני לא משיבה ורק מחבקת אותו חזק יותר, כמעט ומוחצת את כתפיו בידיי, כשאבא מחזיר אותי לעמוד על רגליי על הקרקע אני מבחינה ברטיבות בפניי
״למה את בוכה?״ אבא צוחק ומוחא את הדמעות מלחיי
״התגעגעתי אלייך, אבא. רציתי שתבוא לפה כל כך הרבה זמן,״ אני משיבה
״אז הנה באתי בשבילך, קטנטונת של אבא״ אומר ולוקח את ידי, אני כל כך מאושרת שהגיע שאני אפילו לא מתעכבת על לתקן אותו שאני בוגרת.
אנחנו הולכים ביחד לעבר שולחן האוכל, כשאנחנו מגיעים אמא מחייכת אליי בחום, אך כשמרימה את מבטה לאבא, חיוכה נופל והבעה רגזנית ממלאה את מקומו.
״שבת שלום, עומריקי״ אבא פונה לעומרי, אחי לא מתייחס ואפילו לא מרים את מבטו מהצלחת.
״עומרי, בן שלי. לא תגיד שלום לאבא?״ אבא פונה אליו שוב בניסיון לקבל תגובה כלשהי
״בן שלך? מזל שאתה אומר, כבר הייתי בטוח ששכחת״ לועג ונועץ את הבשר בחתיכת העוף
״עומרי זה לא יפה, אבא בא בשבילנו״ אני נוזפת. או שאחי הכי מתוק בעולם, או שהוא גס רוח ברמה מבחילה.
״זה בסדר, ילדה שלי. ואני ועומרי נדבר לבד אחר כך״ אבא אומר על מנת להרגיע את הרוחות, ומתיישב לצד אמא בכיסא הפנוי
״אנחנו לא״ אחי לוחש בכעס
״עומרי די, לא בשולחן שבת״ אמא נוזפת ומתיישרת בכיסאה, נמנעת ממגע או קשר עין עם אבא. האמת שאני לא מצליחה לפענח את ההגיון של אמא, אם היא מרגישה לא בנוח בסביבת אבא, למה שתזמין אותו להתארח בביתה?
״גבריאל״ אבא קורא ומושיט את ידו לעבר התינוק הישוב על ברכיה של אמא, גבריאל מסתכל עליו בחשש ונצמד לחזהה של אמא. בגילו תינוקות שוכחים מהר מאוד מפרצופים, ואבא לא התראה איתו מזמן. כשהוריי התגרשו אחי הקטן היה רק בן שנה. אומנם הרגעים המרגשים והשמחים של כל תינוק הוא חווה איתי או עם עומרי ולא עם הוריו, כי אמא ואבא היו עסוקים בהליכי הגירושים, או סתם היו מדוכדכים וסמכו עלינו בטיפול בילדם, אבל קינאתי בו, בטירוף. הוא לא הבין שום דבר כשאני הבנתי הכל. הלוואי ולא הייתי מבינה דבר ממה שמתרחש. הלוואי ולא הייתי עומדת במרכז הריבים, הויכוחים הסוערים, הצרחות והעלבונות.
מהר מאוד הבנתי שיחד עם האהבה שלהם, גם כל מה שהייתי רגילה אליו הולך ליפול לתהום. הכל הולך להשתנות.
הגירושים היו קשים עבורי. היה לי קשה לאכול, אמא הייתה מאכילה אותי כמעט בכוח.
לא הייתי משחקת כמו שאהבתי באותה תקופה,
הייתי בוכה המון בלילות.
ועומרי בכלל התחרפן, הוא מרד בהורים כל הזמן והתנגד לכל מילה שאמרו.
גם אני כעסתי, אבל בעיקר הייתי עצובה. הרגשתי הרבה מאוד זמן לא חשובה מספיק להורים שלי, הרגשתי אז כאילו הם לא נלחמו בכלל על המשפחה בשבילי ובשביל אחיי.
לאחר שנה אני מקבלת את הגירושים שלהם קצת יותר בקלות. זאת ההחלטה שלהם ואם ככה הם מאושרים, אני אעשה הכל כדי להשתדל לקבל את זה, גם אם קשה לי.
ועם זאת, המרחק מאבא שלי עדיין כואב לי. המחשבה שיום אחד הוא לא יחזור או יזמין אותי אליו יותר קורעת את הלב שלי. אני אוהבת את אבא שלי ולא אוכל לחיות בלעדיו.
״יפה שלי, שבי בכיסא שלך. למה את עומדת?״ אמא עוצרת את רצף המחשבות ומחזירה אותי למציאות
אני חוזרת לשבת במקומי, הארוחה עוברת בשתיקה מביכה לאחר מכן.
הצליל היחיד שנשמע הוא הלעיסות והצחקוקים השקטים של גבריאל כשמושך בתלתליה של אמא והם קופצים בחזרה
״מעיין, תאכלי״ אמא פוקדת, היא נהייתה מתוחה ועצבנית יותר ממה שהייתה קודם
״אני לא רוצה יותר״ אני באמת לא מסוגלת לאכול, המחשבות על מה עובר בראשם של שאר בני משפחתי מסיחות את דעתי ולא מאפשרים לי לתפקד. אני שונאת שקט. הוא תמיד רועם כל כך באוזניי!
״תאכלי קצת ילדה יפה, אין טעים כמו האוכל של אמא שלך״ אבא מעודד בחיוך, אני מחייכת אליו בחזרה אך מנידה בראשי לשלילה
״תודה״ אמא לוחשת במבוכה ומתחילה להאכיל את אחי הקטן. ״תאכלי בבקשה, את לא אוכלת מספיק גם ככה״ אמא מציינת. היא תמיד כל כך דואגת לגבי הנושא כאילו אתנדף ברוח.
אני מרימה בחזרה את מזלגי ותוקעת אותו בחתיכת הדג המונחת בצלחתי.
״אני הולך לשחק כדורגל עם הבן של השכנים״ עומרי מודיע וקם מהשולחן
״אתה יודע שאני לא מרשה לצאת מהבית בימי שישי, אין איתך טלפון ואני לא אדע מה קורה איתך. תקבע איתו ליום ראשון, אהוב שלי״ אמא מבקשת
״אני יוצא. אני מעדיף הכל מאשר להיות פה״ מתעצבן וקם מכיסאו בתנופה
״דבר בכבוד לאמא שלך״ אבא אומר ברצינות
״או שמה?״ עומרי צוחק ונועץ בו מבט ״אתה לא תגיד לי מה לעשות! אם אתה חושב שתבוא לפה אחרי שלא היית פה שנה ומה? אני אעמוד דום בפני כל מילה שתגיד?״ עומרי צועק, גבריאל נבהל ומתחיל לבכות, אמא מחבקת אותו ומנדנדת אותו בזרועותיה
״עומרי, אני מבין את הכעס שלך. אבל באתי הנה כדי לבלות איתכם את הזמן. אחרי הארוחה נדבר ואני מבטיח לחפש פתרונות למה שמציק לך״ אבא עונה בשלווה
״יש לי פתרון כבר- תעוף מפה״
״עומרי!״ אני ואמא צועקות ביחד
״זה הבית שלי ואני אחליט מי יהיה פה ומי לא. בנוסף לזה זה אבא שלך, אתה לא תעיף אותו משום מקום. חילוקי דעות וכעס זה בסדר ואני גם מבינה אותך. אבל אתה עובר גבול״ אמא נזפה בכעס, עומרי הנהן בקדרות והלך במהירות לחדרו, קמתי אחריו ורצתי לחדרו
״מעיין, בואי הנה!״ אמא קראה לי אך התעלמתי. היא כנראה חושבת שעומרי לא ישלוט בכעסו ויפגע בי פיזית, אך אני לא שותפה לחששות שלה, עומרי לא יפגע בי לעולם.
״שבת שלום״ אבא גיחך ונעמד גם הוא, כשעליתי לקומה העליונה עוד ראיתי אותם יוצאים יחד לחצר.
״עומרי, תפתח לי, בבקשה״ אני מבקשת ודופקת על דלת חדרו
״מעיין לא עכשיו״ עונה מיד ואני שומעת תזוזה מבפנים
״בבקשה״ אני מתחננת, מרגישה את הדמעות מצטברות בעיניי שוב, הוא פתח את דלתו למעני ונשכב על המיטה
״עומרי בבקשה תקשיב לי בלי להתעצבן״ אני אומרת ומתיישבת לצידו במיטה, הוא מסתכל עליי כהמתנה להמשך
״גם אני לפעמים כועסת ומאוכזבת שאבא כבר לא איתנו כמו פעם, אבל אני חושבת שהוא פשוט מנסה לפתוח פרק חדש בחיו ואנחנו עומדים באמצע, זה לא אומר שהוא הפסיק לאהוב אותנו, אהבה זה לא רק משהו שרואים, מרגישים את זה. אני מרגישה שהוא אוהב אותנו גם מרחוק״ אני אומרת, מקווה בכל ליבי שמילותיי ישנו אפילו קצת את דעתו הקיצונית
״אז אני מרגיש שהוא לא. מי שאוהב לא פשוט עוזב, מעיין. הוא ויתר על המשמרות הורות שלו ונתן הכל לאמא. את מבינה את זה? בעיניים שלך העולם ורוד ומלא בחדי קרן, אבל זה לא ככה. את חובה שלו ופה זה נגמר. נטל שצריך לשלם עליו״ אומר. הבטחתי לעצמי שלא אבכה מולו אך האמירות הקשות שמוציא מפיו מקשות עליי להתאפק
״במקום להתעלם מקיומו כמו שהוא מתעלם משלך את רצה ומחבקת אותו, זה מביך״ הוא ממשיך
״זה לא מביך! הוא אבא שלי ואני אוהבת אותו מאוד ולא אכפת לי אם הוא אוהב אותי בחזרה, או שלא כמו שאתה אומר.״ אני צועקת ובוכה. כבר לא מחזיקה את הדמעות בכוח.
״מעייני, לא התכוונתי לגרום לך לבכות״ טון קולו של עומרי משתנה לעדין ורגיש, הוא מתרומם ומחבק אותי.
אני מאפשרת לו ומחבקת אותו בחוזקה בחזרה, נשענת על כתפו ובוכה.
״אל תבכי, קטנה״
״אני קטנה ממך רק בשנה, טמבל״ אני רוטנת תוך כדי הבכי, הוא צוחק וטופח על גבי ״תקשיבי,״
״בשבילך אני אתן לו הזדמנות, אבל אני לא מוכן לקבל את זה שהוא הולך וחוזר מידי פעם כאילו שאנחנו סטוץ״
״מה?״ אני שואלת בבלבול, לא הבנתי למה התכוון.
לפעמים מרגיש לי שהוא ממציא מילים.
״לא חשוב. אני אדבר איתו ואנסה לשפר את הקשר שלי איתו, אבל רק בשבילך. הוא לא מעניין אותי. אמא היא כל ההורים שאני צריך, היא לא ויתרה עליי ונעלמה לגמרי״
״גם הוא לא ויתר ונעלם לגמרי, הוא פה.״ אני ממשיכה להתעקש
״אני לא אתווכח איתך על זה, אחות קטנה,״ עומרי אומר בכניעה
״רק חשוב לי שתדעי שאם תתאכזבי או תפגעי, אני תמיד אהיה כאן בשבילך״ מבטיח ונושק למצחי ״עכשיו עופי מפה, מכוערת״ צוחק ודוחף אותי. כן, מהר מאוד נגמר פרץ האהבה של אחי.
״אתה מכוער!״ אני רוטנת ודוחפת אותו בחזרה
״איכס! אל תגעי בי עם החיידקי בנות שלך״ מצחקק ובועט ברגליו לעברי, אני מוציאה את לשוני לעברו וקמה מהמיטה בקפיצה ״למה? אתה מפחד לקבל מחזור?״ אני עוקצת ובורחת מחדרו.