אהבה בין סדקים

פרק 5

״הכאב
לאן הוא הולך?
כשהוא מחפש בית
הכאב תמיד נמצא
עמוק בפנים

ואדם
על מי הוא דורך
כשהוא מפרק בית
הכאב תמיד נמצא
היכן שאת רוצה

במקום
בו הפחד רעב והשקט צורב בעיניים
אין מקום לחרטה או לבדידות

זה החלל בו את ישנה
בו את מרימה ידיים
מחניקה את הבושה,
לפחות את מרגישה״

-כאב, לילך שיר.
מיילי
אני נכנסת הביתה אחרי יום ארוך. השעה שתיים בצהריים, כך שבאופן פיזי, יום הלימודים היה יחסית קצר, אבל כל יום מרגיש לי כמו שבוע ימים.
אני מותשת ועייפה, הימים האחרונים מעייפים אותי מאוד. אני לא אשקר, אני יכולה כלפי חוץ להראות שזה לא מפריע לי ולהתעלם, אבל זה כן פוגע בי. הייתי בן אדם לא שפוי אם זה לא היה פוגע. זה מייאש להתמודד עם השנאה הזו.
ובעיקר מייאש אותי להתחבא מאחורי מסכות שיוצרות אישיות שלא שייכת לי. אני רוצה להיות אני.
ארבעה חודשים לתוך הסמסטר שברגע שכף רגלי דורכת באוניבריסטה הזו אני עוטה את מסכת ה״מיילי״ ונזהרת בכל מילה שיוצאת מפי, מקפידה על המבטא, ולא מברכת על האוכל והשתייה, עשיתי הכל ולמרות זאת זה התגלה, ואפילו אין לי מושג איך. בהתחלה הייחלתי לרגע שאני לא אצטרך להסתיר ולשקר יותר, אבל כשאני רואה איך מתייחסים אליי עכשיו, אני מבינה שההסתרה הזו היא חומת ההגנה שמקיפה אותי.
רק עם בן אדם אחד אני מרשה לעצמי להיות אני אפילו במקצת, ועכשיו אני כבר לא בטוחה לאן הקשר שלנו ילך.
כל הדרך הביתה באוטובוס שקעתי במחשבות על מה אותן בנות אמרו לה או סיפרו לה, ואיך תגיב לזה.
לא ראיתי את לורן מאז וגם לא חיפשתי אותה, הן חברות ילדות שלה וזה טבעי שתרצה לתקשר איתן, אני לא אעמוד באמצע ואפריע לה.
ובכל זאת, המחשבה שהיא פשוט תעזוב ביום בהיר אחד, פוערת שריטה עמוקה בליבי.
כולם שונאים אותי, אכזרים אליי ברמה מבחילה,
והיא אוהבת אותי, היא מצחיקה ונדיבה. כשאני יושבת מולה, אני כמעט משתזפת מרוב אור שקורן ממנה.
היא הקרן אור שלי בסבל הזה שאני חווה שם.
וגם אני אוהבת אותה ולא רואה באופק דרך אפשרית שבה אשרוד לבדי.
״זה לא מעניין אותי!״ אני שומעת צרחה מרעידת קירות מהקומה התחתונה. היא שייכת למייקל.
עד כה שכבתי במיטתי ברוגע, וכמובן זה לא נמשך הרבה זמן, בבית הזה רוגע ושלווה אף פעם לא נמשך יותר מידי זמן.
״אבל אבא בבקשה״ הפעם הקול הוא של בת הדודה שלי, מיה. אנחנו לא מתקשרות או נפגשות בכלל. אף פעם לא התחברתי אליה כל כך, למרות שאנחנו משפחה וגרות תחת אותה קורת גג. היא כל הזמן יוצאת עם חברות או ישנה. בת שש- עשרה טיפוסית בסך הכל.
גיל ההתבגרות דווקא לא נגע בה, היא מאוד חביבה ומתוקה, פשוט אין לי כל כך על מה לדבר איתה.
״בבקשה״ קולה מתחזק, היא בוכה וצורחת. אף פעם לא שמעתי אותה בוכה, זה לא מצב רגיל ואני מתמלאה דאגה כלפיה, אני לא חברה שלה או משהו כזה, אבל אני כן אוהבת אותה מספיק כדי לדאוג לה כשהיא בוכה בסביבת הדוד המטורף שלי. קשה לי להאמין שהוא פוגע בה באופן קיצוני, עד לרגע זה לא הייתי עדה לויכוח או מריבה ביניהם. הוא היה נראה לי...
דמות אבהית אוהבת..
כנראה שטעיתי, בני אדם לא יכולים להשתנות עד כדי כך גם בסביבת אנשים שונים .
הגבר שמאיים עליי ומכה אותי על כל מעשה קטן, יכה גם את הבת שלו.
צמרמורת של תחושה מבשרת רעות עוברת בגופי לאחר המחשבה הזו, ולכן אני מחליטה לקום ממיטתי ולצאת לראות מה קורה שם.
וזה בדיוק מה שאני עושה, אני לא חושבת לפני כן מה אעשה אם באמת אראה שם משהו קיצוני, אם אתערב סביר להניח שאחטוף במקומה, ובטח כפול.
לא משנה מה אעשה ומה יהיו ההשלכות, אני לא יכולה לשתוק כשבחורה אחרת סובלת.
״מייק,״ דודתי מתערבת מהמטבח בדיוק כשאני נעמדת על המדרגה הראשונה. קולה נשמע סדוק, כאילו גם היא על סף בכי.
״כן, למדתי את הלקח, אני נשבעת״ מיה לוחשת, במקום תשובה ליבבות שלה אני שומעת הנפת חגורה, העור קורע את האוויר.
מיד לאחר מכן אני שומעת את הצליל הנורא של ההצלפה, של הפגיעה בעור, ואז צרחה ובכי.
אני שומעת הכל ובכל זאת מסרבת להאמין, מסרבת להאמין כמה אדם יכול להיות רשע.
אין לו שום בעיה להכאיב כענישה בדם מדמו, ואני יודעת שהיא ילדה טובה, שום מעשה שהיא עשתה לא מצדיק עונש אלים כזה.
אני יורדת עוד כמה מדרגות ועכשיו נגלה לעיניי המחזה הנוראי ביותר שעיניי נחשפו אליו. מיה שכובה בכוח על הספה ודוד שלי מצליף בגבה החשוף. היא לא לובשת אף לא חתיכת בד קטנה שתסתיר את גופה, לא רק שהוא משפיל ומבזה את גופה, הוא גם מכאיב לה ברמות שעוברות את המחשבה והדמיון. ממרחק של קומה אני יכולה לראות את הסימנים האדומים על גבי כל עורה.
ילדה מסכנה.
״נטלי, בואי תחזיקי אותה״ מייקל פוקד, מוריד את ידו ממנה של, כל הזמן הזה הוא החזיק אותה מעורפה בחוזקה.
אלוהים, כאילו שהוא מצליף בבהמה.
זאת הילדה שלו שהוא פוגע בה עם חגורתו שוב ושוב באכזריות עם התעלמות מוחלטת מההתחננויות השקטות שלה והבכי שרק הולך ומתגבר!
״אני לא רוצה, אהובי. מיה תגידי לו שתיפרדי ממנו כבר!״ נטלי דורשת. מה?
״אבל...״
הצלפה נוספת רועמת באוזניי.
זהו, לא אכפת לי מה יעלה בגורלי, אני לא משאירה אותה להתמודד עם זה לבד, אני יורדת את שאר המדרגות במהירות. אגן עליה בגופי אם אצטרך! אני מגיעה למטבח ומתכוונת לרוץ לעבר הספה בסלון, אבל דודתי טופסת את כף ידי בחוזקה
״אהובה שלי, ילדונת, אל תכנסי לשם בבקשה. אל תפריעי למייקל לחנך את הבת שלנו״ מבקשת בקול עדין
״לחנך אותה?!? הוא מרביץ לה!״ אני לוחשת לחישה היסטרית ונועצת בה מבט פעור עיניים. אני בהלם שמשפט כזה יצא מבין שפתיה של א י מ א שלה!!
״מיילי, אל תתערבי, לטובתך. תעלי למעלה״ הפעם טון קולה אסטרטיבי יותר.
״לא, תני לי לעבור לסלון! את בעצמך כמעט נחנקת מרוב דמעות, ואת פשוט עומדת ובוהה בבת שלך חוטפת הצלפות, היא בוכה ומתחננת שיפסיק. את מבינה כמה זה לא שפוי?!״ אני מנסה שהלחישה שלי תעלה על צליל ההצלפות, זה קשה יותר ממה שתיארתי לעצמי, בכל זאת קול פגיעת החגורה נשמע בהד ברחבי כל המפלס.
״את לא תשפילי את שם המשפחה שלי, ככה חינכתי אותך?!? את תתני לי כבוד וסיבה להתגאות בך, לא להתבייש!״ דוד שלי קוטע את שיחתנו. הוא צועק עליה את זה, נכון יותר להגיד צורח.
אני לא מבינה על מה הם מדברים, אז אני נועצת עוד מבט בדודתי, בתקווה שתסביר לי.
אבל היא מסיטה את מבטה משלי ומסתובבת לצידו השני של המטבח.
״מיילי יקירה, אני בוחרת לא לפגום בשיקול הדעת של בעלי. אם הוא החליט שזאת הדרך הנכונה להכניס בה משמעת, אני תומכת בו, גם אם אני לא מאמינה בזה. אני אנחם אותה אחר כך״
אני מרגישה שהמוח שלי עולה בלהבות ממילותיה, זה מעצבן אותי בקיצוניות שלא הגעתי אליה הרבה מאוד זמן.
אני לא עונה לה, אני לא רוצה ׳לפגום׳ ביחסים שלנו. אני עצבנית מידי כדי להפעיל מסננת בפי.
היא הולכת אחרי בעלה כמו כלב. פוגעת בעצמה וגורמת לפגיעה באחרים.
״ל..לא. אני מתנצלת אבא, בבקשה תסלח לי, אני מתחננת. אני איפרד ממנו״ מיה משתנקת, היא כבר לא בוכה וצורחת. היא מייבבת יבבות קטנות וחלשות לאחר כל הצלפה. נגמר לה הכוח.
נטלי מסתובבת בפתאומיות לעברה. לא ייאמן שכל מה שהיא עושה זה לצפות.
״נטלי, אני חושבת שאת דודה מקסימה, באמת. אבל כשתטפלי בפצעים של הבת שלך, כשתנגבי לה את הדמעות, תזכרי שאת היחידה שיכלה למנוע את הסבל שלה ובחרת שלא.״ אמרתי לפני שהתכוונתי לעזוב בחזרה לחדרי, אין טעם להישאר פה. היא לא תתן לי לעבור.
בנוסף לזה שאם מיה תדע שהייתי נוכחת בעונש שלה, היא עלולה להרגיש השפלה גדולה הרבה יותר ממה שהיא בוודאות חווה עכשיו. אני לא רוצה להיות זו שתגרום לה להרגיש אפילו רע יותר.
״את דוחפת את האף למקומות שלא קשורים אלייך, מיילי. תפסיקי עם זה״ היא מתעצבנת
״להתערב כשמשהו לא תקין זה לא לדחוף את האף, זה להיות אכפתית״ אני משיבה לה ומתחילה לעלות במדרגות, ידיי רועדות ורגליי גם כן.
אני לא יודעת בדיוק מה אני מרגישה, עצב, הזדהות, רחמים,
או זעזוע וגועל.
כל כך הרבה רגשות מציפים אותי,
גם כשאני נכנסת לחדרי, הצרחות של מיה מחרישות אותי, לא במציאות, במוח שלי הן רצות שוב ושוב.
״עופי לחדר שלך, אני לא רוצה לראות את הפרצוף שלך עד הערב.
את מרותקת, מיה. מבחינתי עד שתשכחי איך נראה הצד השני מעבר לדלת הכניסה״ נוהם, ואני מקווה מאוד שבזאת מניח לה לנפשה.
אני מקבלת אישור לזה כשאני שומעת צעדים ליד דלת חדרי, וסגירת דלת שניות אחדות לאחר מכן.
אני לא חושבת פעמיים ויוצאת מחדרי ישירות לפתח חדרה
״מיה, אפשר להיכנס?״ אני שואלת ברכות מחוץ לדלת
״מיילי זאת את?״ מחזירה לי שאלה בבכי
״כן״
״תכנסי״ מאשרת לי, באותו רגע אני פותחת את הדלת והמראה הראשוני שנחשף לעיניי זו היא בוחנת את גבה מול המראה. היא לובשת רק חזייה פתוחה, וודאי כואב לה לסגור אותה. החזה שלה הוא היחיד שלא גלוי לעיניי. הייתי מעדיפה שהסימנים הכחולים והפצעים המדממים על גבה יהיו אלה שלא חשופים לעיניי.
המראה מעלה בי חלחלה, אין לזה שם אחר חוץ מהתעללות.
״מה קרה לך בעין?״ היא קוטעת את מחשבותיי ומתייבשת באיטיות על המיטה, מקפלת את רגליה ומיישרת את מבטה אליי
״קיבלתי מכה בטעות, אבל זה לא חשוב כבר. אני שמעתי...ראיתי..את..״ אני מגמגמת, מחפשת את התיאור שלא יביך אותה או יגרום לה לאי נוחות ״את מה שקרה״
היא לא מגיבה למעט הנהון קטן ומשיכה באף
״חשבתי שאולי תרצי שמישהו יהיה איתך, אבל אם מעדיפה להיות לבד, אני אלך..״ אני ממשיכה
״לא, בבקשה אל תלכי״ מיה עונה לי מיד, טון קולה מלא בתחינה, בהזדקקות, ב..אומללות. מה הוא עשה לילדה שהחיוך קורע לה את הלחיים?
״אוקיי... לא אלך. אני אישאר איתך כמה שתרצי״ מבטיחה לה ומתיישבת לצידה במיטה
״אני מצטערת מיה, אני ניסיתי לעזור לך אבל אמא שלך עצרה אותי,״ אני מתחילה להגיד, זה לא עוד טריק ניחומים, אני באמת מרגישה צורך עמוק להתנצל בפניה, לא הגיע לה לסבול את זה.
״אמא שלי?״ היא שואלת בהפתעה, כשאני מהנהננת לחיוב פניה נופלות בעצב.
״אולי תספרי לי מה קרה? אני לא אשפוט אותך על שום דבר״
היא מיישרת את גבה ונושכת את שפתיה בכאב מיד לאחר מכן, אני תופסת את זרועה כדי ליישר אותה בעצמי במהירות ולהקל על כאבה
״כמה חודשים שיש לי חבר. כלומר, בן זוג. הכרנו בבית ספר, הוא בא השנה מלוס אנג׳לס. ישר התחברנו, ועכשיו...עכשיו אני באמת מאוהבת בו. הוא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים״ מספרת, אני שומעת בטון קולה שהיא מחזיקה בכוח את ההתחדשות של הדמעות שלה
״הוא מאוהב בך בחזרה?״ אני שואלת, למרות שהתשובה מול עיניי, היא מדברת עליו ופניה קורנות למרות העצב והדמעות היבשות שעליהן
״כן. אנחנו אוהבים זה את זה. אני מאושרת שאני בסביבה שלו״ עונה ומצביעה על הנייד שלה שמונח על השידה ״את יכולה להביא לי את הטלפון בבקשה״ אני מושיטה את ידי, לוקחת את הטלפון ומניחה אותו בכף ידה המושטת לעברי. היא פותחת את הגלריה ומראה לי תמונה שגורמת לפרפרים לבעוט בתוך בטני.
בתמונה מופיעה מיה עם זר פרחים גדול מלא בורדים,ביד השנייה היא אוחזת בכיסא גלגלים ובו יושב נער קטוע רגל. הוא מנשק את ידה ובוהה בה כאילו כל כדור הארץ סובב סביבה
״זה הבן זוג שלך?״ אני שואלת כדי לאמת את דעתי, בוהה בתמונה ובכל פרטיה
״כן. דין״ משיבה לשאלתי בחיוך קטן ״אני אוהבת אותו כל כך שהלב שלי מתפוצץ״
אני מחייכת ומושיטה את ידי לשיערה, מלטפת אותו ברכות ״אפשר לשאול איך זה קרה לו?״ אני שואלת ומורידה את ידי
״תאונת דרכים. הוא עבר שיקום ארוך אבל היו חייבים לכרות לו את הרגל״
״אני מבינה,״
״וזה לא פגם מבחינתי. הלב הגדול שלו והאהבה שלו חשובים לי יותר מהרגל שלו. הוא אוהב אותי וזה מה שחשוב לי״ עונה כאילו צפתה את השאלה הבאה, למרות שבכלל לא התכוונתי להגיד על זה כלום.
״את צודקת, מיה. ממש. אבל...זה נשמע לי מושלם, אני לא מבינה מה הבעיה, ואיך זה הגיע ל...״ אני קוטעת את עצמי בסוף המשפט
״אבא גילה על הקשר שלנו אכשהו, הוא בא לקחת אותי היום מבית ספר וממש כעס עליי, הוא אמר לי שאני ראויה ליותר מנכה ושאיפרד ממנו, הוא אמר גם שאנשים יחשבו שאני פגומה כמוהו. רבתי איתו והתעקשתי על הקשר שלנו, אפילו צעקתי והתעצבנתי, לא חשבתי שאבא מסוגל לעשות לי דבר כזה, זה לא קרה אף פעם. אבל כנראה עיצבנתי אותו יותר מידי, הוא השכיב אותי על הספה והתחיל...את יודעת, עם החגורה שלו. לא הייתי צריכה לצעוק ככה, הייתי צריכה לכבד אותו״ היא לוחשת בחרטה ונותנת לדמעותיה לזרום בחופשיות
אני מזדעזעת ממילותיה וכפעולה מידיית אני תופסת בלסתה ומיישרת את מבטה עם שלי
״מיה, תקשיבי לי טוב,״ אני מבקשת ומלטפת את לחייה עם אגדוליי
״שום דבר שעשית או תעשי, לא מצדיק מכות. את לא אשמה בזה. את לא אשמה בכלום. לא עשית שום דבר שהוא לא בסדר, כל אחת הייתה נלחמת נגד מילים קשות כאלו״ אני מנסה לשכנע.
״את לא אשמה״ אני חוזרת על עצמי על מנת להבהיר את הנקודה
״מה הטעם להילחם? נלחמתי מלחמה שההפסד בה היה ודאי. כואב לי כל הגוף ואני עומדת לאבד את האדם שעושה אותי מאושרת״ משיבה לי ומסיטה את דעתי מהנושא, ולמרות זאת אני לא מתכוונת לשחרר לאלתר, המחשבה שיש לה איזשהו חלק באשמה על האירוע הזה תוציא אותה מדעתה בוודאות
״את חייבת לאבד?״ אני שואלת בזהירות
״אין לי ברירה. אני לא רוצה לחטוף ככה שוב. חוץ מזה..אני מפחדת שאבא יפגע גם בו,״ מיה אומרת ומנגבת את דמעותיה ״את חושבת שאני צריכה להיפרד ממנו?״
״אני חושבת שאם תקשיבי לבפנים שלך, החיצוניות כבר לא תהיה רלוונטית״ אני עונה ברמיזה, היא מעקמת את שפתיה ומסתכלת עליי בבלבול
״תקשיבי ללב שלך, הוא כבר יוביל אותך לדרך הנכונה,״
״הלב שלך יודע מה טוב לך יותר מכל בן אדם. תקחי לך זמן לחשוב, תחשבי על כל הצדדים. אבל אל תוותרי על אהבה בכזו מהירות״ אני מייעצת בחיוך
״הייתה לך אהבה פעם?״ היא משנה נושא שוב
״לא, אף פעם לא הייתי מאוהבת. אבל אני כן יודעת מה זה לאבד אהבה, אהבתי את המשפחה שלי יותר מאת עצמי״ אני לוחשת והפעם תורי למנוע את שטף הדמעות.
״אני מצטערת. את מתגעגעת אליהם לפעמים?״
״כל הזמן. אבל הם לא נעלמו, הם בזיכרון שלי לנצח״ אני עונה לה בכנות. לפעמים זו הברכה הכי קדושה בעולם ולעיתים זו קללה ארורה.
״גם אני הייתי עצובה הרבה זמן, אמא שלך הייתה אישה זהב, ודוד שלי היה מצחיק ואוהב. את אחים שלך הכרתי אבל לא כמוך, מן הסתם. אני יודעת שזה הכי קלישאתי בעולם, אבל, למרות שאנחנו לא כל כך מדברות בדרך כלל, אני המשפחה שלך״
״אני יודעת, מיה. ואני אשמח שנדבר יותר״ אני מציעה ומתכוונת לזה, פתאום עכשיו נופלת עליי ההבנה שאני מפספסת אותה. היא היחידה בבית הזה שאני יכולה לדבר איתה ולצחוק איתה על שטויות. היחידה בבית שהמשפט ׳להרגיש בנוח׳ הוא לא סתם ביטוי חסר משמעות.
״אפשר לחבק אותך?״ היא שואלת לפתע
״את לא צריכה לבקש רשות, אני תמיד כאן בשבילך. ואני מתכוונת לזה,״ היא לא מספיקה לענות כי אני עוטפת אותה לחיבוק, נזהרת מאוד לא לגעת בגבה השורף
אני מתנתקת ממנה רק לאחר שניות ארוכות ״לא כדאי שארד למטה להביא קרח, אבל יש לי פתרון,״ אני מחליטה להפעיל את יצירותי
״אני ארטיב חולצה ואניח אותה על הגב שלך, זה יקל על הכאב״ אני מציעה, היא מהננהנת בהסכמה. זה לא יעצור את הכאב שלה, אבל זה בהחלט יחליש אותו.
בדיוק כשאני מתכוונת לקום וללכת להרטיב חולצה כמו שאמרתי, נטלי פותחת את הדלת. היא מחזיקה בידה משחה מקלה וחפיסה של תחבושות סטריליות
״אני לא רוצה שתגעי בי״ מיה תוקפת, גם אני וגם נטלי מסתכלות עליה בבלבול
״מתוקה שלי, אני לטובתך״ אימה מנסה לשכנע אותה, נכנסת לעומק החדר וסוגרת את הדלת
״היית לטובתי גם בזמן העונש? כשלא עשית כלום מנגד.״ מיה אומרת בקול סדוק ונועצת בה מבט, נטלי לא מחזירה לה אחד כזה, היא בוהה בי במקום זה
״למה את חייבת להרוס את המשפחה שלנו?״ שואלת בלחישה
״אני, הורסת?״ אני מדגישה כל מילה בנפרד. היא הולכת בדרכו של דודי כעיוורת, רק מה שחסר לי באמת זה שתחשוב כמוהו
״כן, את.״
אני מהנהנת בזלזול ועוטה חיוך לעבר מיה ״אני בחדר שלי, אם תרצי שנמשיך את השיחה, את יכולה לבוא בשמחה״
״היא לא יכולה, אסור לה לצאת מהחדר עד הערב״ דודתי עונה במקומה ומניחה את המשחה על המיטה לצד מיה.
זה פשוט לא ייאמן.
אני עוזבת לחדרי ומנסה לסלק ממוחי את המחשבה שהם צודקים, שאני באמת יוצרת סדקים במשפחה שלהם.
חיבלתי בקשר בין אם לבת.

אני נשכבת במיטה ומנסה לעצום את עיניי, שנת צהריים זה מה שיעזור לי עכשיו לסדר את המחשבות. אבל דלת חדרי נפתחת ומיה נכנסת.
״סליחה, אני,״ אומרת ומסתובבת לעזוב, עכשיו אני יכולה לראות שגבה חבוש למרות שהיא לובשת חולצה רחבה, התחבושות בולטות מספיק לעין
״זה בסדר, תכנסי. חיכיתי לך״ אני ממהרת לעצור אותה מלעזוב, טופחת על מזרוני בהזמנה
״לא באתי להרבה זמן, אסור שההורים ישימו לב שיצאתי מהחדר שלי. רק רציתי להגיד לך תודה״ היא לוחשת ומתקרבת אליי
״תודה...על מה?״ אני שואלת בבלבול
״הייתי צריכה את החיבוק הזה. תודה שהיית איתי ותודה על העצה״ משיבה לי ומחבקת אותי שוב
״אני אוהבת אותך, מעיין״
אני פוערת את עיניי ומרחיקה אותה ממני ״אל תחזרי על זה שוב לעולם״ אני אומרת ברצינות שמבהילה אותה
״אבל...למה? בבית את לא צריכה להסתיר שאת-״
״השם הזה שייך לעבר ועכשיו הוא לא קיים יותר, תכבדי את הבקשה שלי ותקראי לי מיילי.״
מעיין נולדתי,
ואם אני לא רוצה למות, מיילי אישאר.
״בסדר, אני מצטערת. אהבת אותו פעם, חשבתי שתשמחי״

אהבתי אותו כשהוא לא הזכיר לי תקופה שלעולם לא תשוב עוד.