אהבה בין סדקים

פרק 3

״לא צריך מילים גדולות
רק תפילות
אפילו אם קשה לראות
תמיד אתה משאיר לי אור אחד קטן״

-הוריקן, עדן גולן
מיילי
אני נכנסת הביתה כמוכת טירוף, מנסה להגיע לחדרי בלי למשוך את תשומת ליבם של בני הבית. אני מניחה את רגלי על גרם המדרגות הראשון אך יד מונחת על כתפי
״מיילי״ דודה נטלי קוראת בשמי. מאיפה היא הגיעה? כשנכנסתי חלל הבית היה ריק. אני אוהבת את דודה שלי אבל שיחת חולין איתה זה לא מה שאני צריכה עכשיו.
אין לך באמת ברירה, היא עומדת מאחורייך!

אני מסתובבת והיא פוערת את עיניה בתדהמה וכמעט נופלת לאחור
״מה קרה לך בתי?״ היא שואלת בדאגה ועוטפת את כתפיי ״בואי איתי למטבח, אני רוצה להסתכל על זה מקרוב, המשקפיים שלי שם״
״אני בסדר, דודה. קיבלתי מכה קטנה בדרך הביתה״ אני מנסה להרגיע אבל מבטה הופך מודאג יותר וקמטים עמוקים מופיעים במצחה ובזווית עיניה
״זאת לא מכה קטנה. בואי מיילי, בבקשה ממך״ היא כמעט מתחננת אליי, לא מגיע לה לשאת צער ודאגה בגללי אז אני מוותרת על המלחמה המיותרת ומסתובבת בעקבותיה לעבר המטבח הצנוע שלנו, דודתי שולפת מהמקפיא חבילת אפונה ״אהובה שלי, אם מישהו פגע בך, את יכולה לספר לי״ לוחשת כשאני מתיישבת באחד הכיסאות בפינת האוכל, היא מרימה את משקפיה מהשיש ומרכיבה אותן על עיניה, זה מסייע לה ליישר את מבטה עם שלי.
לא, אני לא יכולה לספר לה, למדתי את זה בדרך הקשה, היא חייבת לספר הכל לבעלה ואז אני..אני חוטפת.
הוא תמיד מוצא דרך להפוך אותי לאשמה, גם אם הסיטואציה לא קשורה אליי בעליל.

״לא, אף אחד לא פגע בי. אמרתי לך, קיבלתי מכה בדרך הביתה מהאוניברסיטה״ אני חוזרת על עצמי ומתחננת בתוך תוכי שלא תשאל עוד שאלות.
אני מותשת ומבולבלת, מבולבלת כל כך שהראש שלי מתפוצץ.
אני מרגישה רע ומוצפת ברגשות אשמה שהבחור ההוא הגן עליי מהבריונים האלו וטיפל בי ואני ברחתי ממנו כמו כפוית טובה מטונפת.
אני אפילו כבר לא זוכרת אם הוקרתי לו תודה כמו שמגיע לו. איך יכולתי להודות לו בעצם? אני נערה עם דולר וחצי בכיס וכרטיס נסיעה באוטובוס, והוא...
הוא הביא אותי למקום בין המפוארים וגדולים שראיתי בחיי. ׳כאן עובדים אצלי.׳
ככה הוא אמר לי בטון מלא ביטחון, קולו קורן ביטחון אינסופי,
לא ראיתי גבר כריזמטי כזה אף פעם אני חושבת, כריזמטי ונאה. נאה כל כך שהנשימה שלי לא הייתה יציבה מולו.
הוא נראה כמו פיסול מדויק של אלוהים. גוף מחוטב ורחב ממדים, זרועות שזופות וגדולות עטורות ורידים. זיפים קצרים שמכסים את קו לסתו המודגש ועיניים כחולות בהירות שמזכירות לי את הים, משהו לא ברור עבר בעיניו, מסביב לאישוניו שלט כחול סוער כמו הגלים.
החוף ליד ביתי ישתקף לי בעיניו. לא רציתי להיזכר בחיים הקודמים שלי, היה אסור לי.

״איך קיבלת מכה כזו?״ נטלי קוטעת את מחשבותיי ומקרבת את חבילת האפונה לפנס הטרי בעין שלי, זה כואב אבל אני לא מראה זאת, אני ממשיכה לשבת זקוף בלי להניד עפעף. הדאגתי אותה מספיק להיום.
״מיהרתי לאוטובוס הביתה, הוא היה האחרון באותה תחנה. מעדתי על אבן ונפלתי על המדרכה. זה ממש כאב אבל עכשיו אני באמת בסדר, את לא צריכה לדאוג לי.״ אני אומרת בטון משכנע, אך ללא הצלחה. היא ממשיכה להחזיק את השקית על פרצופי ובנוסף לזה מתחילה לעסות את רקתי
״אני מקווה שלא קיבלת מכה חזקה מידי בראש, אחרת המצב הרבה יותר חמור. מזל שהיה לך פלסטר, לפחות לא איבדת הרבה דם״
פלסטר? אה כן.
אני מהנהנת ומחייכת חיוך קטן ״אני אעלה לחדר לנוח קצת, זה בסדר?״ אני שואלת, בדרך כלל לא נהוג להבריז מארוחת הערב המשפחתית, אבל אני מותשת מידי מכדי להתמודד עם המבטים השיפוטים והערות של דודי, מייקל.
״את חייבת לאכול, אהובה. את לא יכולה ללכת לישון עם בטן ריקה,״ עונה בשלילה
״בבקשה, דודה נטלי. אני ממש עייפה, היה לי יום ארוך בלימודים וגם המכה הזו לא בדיוק שיפרה את מצבי״ אני מנסה את מזלי שוב, היא מכווצת את גבותיה ומעבירה את ידה על לחיי
״טוב. תקחי את השקית איתך לחדר. תניחי משהו קר עד שתרדמי״ היא מבקשת ומושיטה לי את השקית, אני מחייכת ולוקחת אותה ממנה
״תרגישי טוב מיילי שלי. אם בכל זאת תיהי רעבה בשמונה הארוחת ערב, כרגיל.״ היא נושקת לרקתי ומשחררת אותי אחרי שאני מהנננת,
לא אהיה רעבה. אני יכולה להתאפק כמה שעות ולאכול בבוקר כשהבית יהיה ריק.
אני פותחת את חדרי הצנוע וצונחת על המיטה, בדיוק כמו שאני, עם הבגדים המלוכלכים עם כתמי דם הקטנים, צמה מבולגנת וראש מבולגן אפילו יותר.
רציתי להגיד לבחור את שמי, רציתי עוד מהמגע שלו, מקולו, מהקרבה שלו.
אבל אם הוא ידע מי אני באמת הוא יהרוס אותי, ואת הבית שגידל אותי.
שלא תבינו לא נכון, אני רוצה להתגאות במי שאני בכל שנייה ביום,
אבל בשביל לשרוד במדינה שבה אני אויבת בעיניי אינספור אנשים, הייתי צריכה לקבור את הילדה שהייתי בארץ הקודש ביחד עם שאר משפחתי.
כדי לשרוד אני מחויבת להיות מיילי.
מיילי מוריס.
אני מתכסה בשמיכתי העבה, מניחה את השקית הקרה על פרצופי ופותחת את הפתק המקומט שאני שומרת מתחת לכר, הוא כבר דהוי וקרוע בקצותיו. זה לא משנה את כובד המשמעות שלו עליי
״אל מלך נאמן
ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד״ אני אומרת בטון הכי שקט שאני מסוגלת להפיק
״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״ עוד לחישת תפילה בוקעת משפתיי ״ואהבת את ה׳ אלהיך ובכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך:
והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצוך היום על לבבך
ושננתם לבניך ודברת בם ובשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך:
וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך
וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך״
זאת לא הגרסא המלאה אבל זאת ההשתדלות שלי.
הפרטיות בחדר שלי מאפשרת לי לקרוא קריאת שמע פעם ביום, אני מסתפקת במעט שמתאפשר לי להתחבר לבורא עולם ולהרגיש את הילדות שלי. אני מחזירה את הפתק מתחת לכרית ושוכבת על גבי דקות ארוכות. המספר דקות האלו ביום שאני מקדישה לדת מחזירות אותי הביתה. לבית כנסת. לערבי החג. לשבת בבוקר. לים היפה.
עם הזכרונות המתוקים אני שוקעת בחושך. עם שקית אפונה על הפנים
החושך מאפיין שקט, רוגע, שלווה.
חושך מוביל אותי בדרך ישרה לבית שלי,
לבית שלי באשקלון.