אהבה בין סדקים

פרק 2

״לא יכול להוריד ממך את העיניים
רק יותר ויותר מתמגנט

לא יכול להוריד ממך את העיניים
רק יותר ויותר מתהפנט

וכשכבר נדמה לי שאני עולה על השביל
שאלי גנך הסודי יוביל

דווקא אז את מכה אותי בסנוורים
בקסמי הפשטות של הדברים״

-מאיר אריאל

נוריאל
האישה העדינה מרימה את מבטה ונועצת עיניים ירוקות ורטובות בעיניי.
אני מתמקד בסביב העין, פנס בוהק בגוונים מזעזעים של סגול וכחול מכסה את עפעפה, מעל גבתה העבה פצע קטן ובעקבותיו שובל דק של דם לאורך לחייה וצווארה
״מה קרה לך?״ אני שואל ברכות, היא נראת לי מפוחדת מספיק, אני לא רוצה שתחשוב שבאתי לתקוף אותה
״אני...״ היא לוחשת ומסתירה עם ידה הרועדת את הפצע הפתוח ״נקלעתי להפגנה וקיבלתי מכה בטעות מרוב כל הבלאגן, אני לא יודעת איך חוזרים הביתה״ היא אומנם מדברת באנגלית רהוטה, אך מאחוריי דבריה מסתתר מבטא שאזהה גם מצידו השני של העולם
״איך קוראים לך?״ אני שואל בעברית, היא פוערת את עיניה ומסתכלת לצדדים, קשה לפספס שהיא מחפשת נתיב בריחה ממני. שחקנית את לא, ילדונת מסתורית.

״סליחה ,אני לא מדברת בשפה שלך, וכדאי לך גם לא לדבר בה פה״ מדגישה את המילה האחרונה ומצביעה בידה הפנויה על הכאוס.
היא מתעקשת על האנגלית,
יכול להיות שדיימנתי? אני עייף מידי כדי להיות בטוח במה שאני שומע.
גם אם היא באמת ישראלית, אני יכול להבין את ההסתרה כשהיא נמצאת בלב שנאת החינם.
אלפי אנשים שמתאחדים למען שנאת ישראל והעם היהודי, אני באופן אישי הייתי מוכן לזה מראש כשעזבתי את ביתי ובאתי לפה, רציתי להתקדם בחיי והם לא יהיו אלו שיעצרו בעדי.
״הם לא מזיזים לי את הביצה, אני אדבר באיזה שפה שמתחשק לי״ עונה לה באנגלית ונועל את רכבי בשלט הרחוק.
היא מסתכלת עליי במבט לא מובן, מהרגע שראיתי אותה היא מתנהגת מוזר מאוד.

מצד שני איזו זכות דיבור יש לי בנוגע לנושא, אני לא מצליח לנתק את מבטי מהפנים שלה. עורה בהיר וחלק. שפתיה מלאות וורודות, אפה קטן ונמשים קטנים מעטרים את לחייה הסמוקות,
העיניים שלה, הן מוכרות לי, אני יודע למה, הן מזכירות לי יער. ירוק צלול ונקי.
נקי גם מרוע, עיניה טובות ותמימות.
והיא פצועה, לעזאזל.
מי מעז להכות ככה אישה?! היא נראת כמו מישהי שאומרת סליחה לנמלה שבטעות דרכה עליה ברחוב.
גם אם כל הקולות השפויים אומרים לי להניח לבחורה לנפשה, להיכנס לאוטו ולהמשיך בחיי, אני לא משאיר אותה פצועה לבד.