וויספר

פרולוג 2

סֶיילוֹאֶל

אני מתעורר מכאב אדיר בראש. אני תופס את הראש ומתחיל לצרוח בכל הכוח כך שכל השומרים שנמצאים בפתח חדר השינה שלי ובמסדרון הראשי שקרוב אליו נכנסים פנימה עם חרבות שלופות וחצים בקשת, מוכנים ליריה.

"תקראו לו!" אני צועק.

"להוד מלכותו?"

"לא! תביאו את... אאהה..." אני צועק, מחזיק בראשי בזמן שאני נופל על הרצפה מכופף כך שהמצח שלי נשען על האריחים הקרים.

"אני כאן. אני כאן. מה קורה סיילו?" אני שומע את קולו מעבר לזימזום הכואב במוחי. זיעה נוטפת מרקותיי ואני מרגיש אותה בכל חלק בגופי.

"אני מרגיש כאילו אש שורפת אותי בתוך הגולגולת." אני אומר.

"סיילו," קולו היחיד מצליח להגיע אליי מבעד לערפל הכאב. "מה לא בסדר איתך לעזאזל?"

אני לא יודע! אף פעם לא הרגשתי את הכאב הזה בעבר. אני לופת את ראשי, אצבעותיי חופרות ברקותיי. "זה מרגיש כאילו המוח שלי מתפרק," אני מתפרץ במעקה כאובה. "כאילו אלף סכינים חותכות לי את המוח." שמישהו יעצור את זה!
"תרים את הראש! תסתכל עליי!" אני מרים את ראשי ומסתכל עליו.

הוא בוחן אותי, המבט שלו מתעכב על עיני. "הקשתיות של העיניים שלך," הוא ממלמל. "הן משתנות."

אני ממצמץ, מבולבל. "מִשְׁתַנות?"

"כן." הוא מתקרב, ידו מרחפת ליד הפנים שלי. "פעם הן היו כחולות. עכשיו הן... שונות. כחול אבל צבע שהוא כמעט... זוהר."

אני מביט מטה אל הידיים שלי, מצפה לראות משהו שונה. אם הקשתיות שלי משתנות, זה לא אמור להשפיע על הראייה שלי? במקום זאת, אין שום שינוי למעט אצבעות רועדות. "מה זה אומר לעזאזל?"

"אני לא יודע." הצרחות שלי מתחזקות כשאני מרגיש כאילו מישהו צורב את העור סביב מפרק היד הימנית שלי. היא מתחילה לזהור כאילו היא הירח המזויין. צבע תכלת בהיר זוהר. "מה קורה לי?!" אני שואג בפאניקה. אני לא יכול למות כי אָלְף וזה לא משנה באיזה קסם אפל אני מקולל עכשיו, זה לא יכול להרוג אותי.

"מה זה?" הוא לוחש בהלם מוחלט.

"זה הקעקוע שליטה שלו לווִיסְפֶר חדש. אחד כזה שהדרקון שלו הצליח ליצור איתו קשר. והוויספר הזה שייך לך." אני רואה את תלדיאל נכנס אל החדר בליווי הפמליה המלכותית שלו.

"אין וויספרים, אין דרקונים. דאגנו להשמיד את כולם." אני אומר לו. כאב הראש שלי לא נעלם אבל נרגע. אני נעמד על רגליי.

"גם אני חשבתי שהשמדנו את כולם, אבל מה שקרה לך עכשיו מוכיח שלא." תלדיאל מתקרב אליי, בוחן את עיניי גם הוא.

"הצבע של העיניים שלו חזר לצבעו הרגיל." הוא כהרגלו מנסה לסתור את תלדיאל. הם לא סובלים אחד את השני בלשון המעטה. ואם הוא לא היה החבר הכי טוב שלי והלוחם הכי חזק על פני האדמה, כנראה שתלדיאל היה מוציא אותו להורג מזמן.

"זה בדיוק מה שצריך לקרות." תלדיאל משיב ומסתכל עליי. "אתה צריך למצוא את הוויספר הזה ולהרוג אותו לפני שהוא יתחזק." הוא אומר את המובן מאליו. כולנו יודעים כמה וויספרים נקמנים, חזקים והורסים כל דבר טוב סביבם.

"אין לי מושג מי זה." אני אומר.

"אתה יכול למצוא אותי בעזרת הקעקוע," הוא מצביע עליו שהפך לכתם דיו בצבע זהב, "כשאתה תיראה את הוויספר שלך, אתה תרגיש את זה בכל עצב בגוף. הגוף שלך יצרח שזה הוויספר שלך." תלדיאל אומר ומתחיל ללכת לכיוון הדלת, "תמצא אותו ותהרוג אותו. תתעלם מתחושת הצורך לגונן עליו, אחרת כל המלחמה שלנו נגד התועבה הזאת תרד לטמיון." תלדיאל יוצא מהחדר ונעלם.

ברגע שתלדיאל נעלם, החבר הכי טוב שלי מחייך אליי חיוך ענק. "אתה יודע מה זה אומר?" הוא שואל.

אני יודע מה זה אומר.

זה אומר שיש לנו קצה חוט למה שחיפשנו כל הזמן הזה. אם יש לנו וויספר זה אומר שיש לנו דרך להרוג את תלדיאל.

כי רק וויספר שנושא חרב שחושלה מאש של הדרקון שלו יכול להרוג אָלְף.
והוויספר המזויין מוכרח לעשות מה שאני אומר לו בזכות צמיד הקעקוע המשותף שלנו.