וויספר

טיארה פרק 5

"לא משנה מה קורה, אל תעצרי. ברגע שסיילואל יתפוס אותך, זה נגמר." אורורה אומרת, תומכת בי בזמן שאנחנו רצות במהירות שאני לא יודעת אם היא אפשרית.
כל צעד הוא מאמץ כואב אבל אני לא עוצרת.

היער חשוך עדיין בגלל שהזריחה רק מתחילה להפציע ונדמה שהצללים סוגרים סביבנו כשאני שומעת את רעשי הצעקות של האנשים שרצים אחרינו. עם תמיכתה של אליאנה, אני מרגישה שביב של תקווה. אנחנו יכולות לעשות את זה. אנחנו יכולות לברוח.

'לצוקים!' אני שומעת את אותו הקול מהחלומות שלי.

"שמעת את זה?" אני שואלת את אורורה.

"את מה?" היא שואלת.

הקעקוע ברגל שלי מעקצץ כשאני שומעת את הקול שוב, 'וויספר' הוא קורא במוחי.

"לצוקים!" אני אומרת בזמן שאנחנו עושות את דרכנו בין העצים, אני לא יודעת למה אני סומכת על הקול הזה או למה הוא קורא לי וויספר אבל אני יודעת שהוא מתכוון אליי.

"טיארה! לא תצליחי לברוח!" קולו של סיילו מאחוריי מהדהד ואני מרגישה את הקעקוע שלי צורב יותר.

אנחנו נעות הכי מהר ובשקט שאנחנו יכולות, זרועה של אורורב סביב המותניים שלי, תומכת בי.

אני דוחפת את עצמי, מונעת מהצורך לברוח. אורורה מכסה את ראשה עם כובע בד שמתחבר לשמחה שלה כך שפניה מכוסות כמעט עד האף. אני לא מבינה למה היא עושה את זה אבל אין לי זמן לחקור.

סוסיהם של הצייד וסיילו רועמים מאחורינו, הצליל הולך ומתגבר בכל שנייה שחולפת. הלב שלי דופק בחזה שלי, הנשימה שלי הופכת לנשימות מרופטות. אבל אורורה לא עוצרת, אחיזתה איתנה ובלתי נכנעת.

העצים מתדלדלים, ואני רואה את נצנוץ אור השמש על המים מלפנים. צוקים. הלב שלי שוקע, כשאני מבינה שהותעתי על ידי הקול בראשי. אין לנו דרך מוצא מכאן וגם אין דרך חזרה עכשיו כי סיילו והצייד מאחורינו.
אנחנו דוהרות לעבר הקצה. שאגת גלי הים מלמטה מחרישת אוזניים, הגלים מתנפצים על הסלעים ומשתלטים על רעשי היער מאחורינו.

אנחנו מגיעות לקצה הצוק, האדמה נופלת תחת רגלינו מתגלגלות קדימה. אנחנו נעצרות באחת ומסתכלוץ למטה, הגובה גורם לי לסחרחורת.

מאחור אני כבר רואה את הסוס של סיילו מתרומם על שני רגליו כשהוא מושך אותו לעצירה. "אין לכן לאן ללכת," הוא נוהם, יורד ומתקדם אלינו.

אורורה שלידי מהדקת את אחיזתה בי. "אנחנו חייבות לקפוץ," היא אומרת, קולה יציב.

אני מהנהנת, אני מרגישה את דופק הלב שלי בגרוני. יחד, אנחנו לוקחות צעד אחורה,
"לא!" סיילו צועק מאחוריינו בזמן שאנחנו מזנקות לתוך הריק.
הרוח חולפת על פנינו, הים עולה לקראתנו. לרגע נדמה שהזמן עומד מלכת.