וויספר

טיארה פרק 4

"כאן." הצייד המגודל נעצר בפתאומיות ליד המדורה שהם הבעירו. "תשארי כאן עד הבוקר ואז נראה מה נעשה איתך."

אני מחבקת את הגלימה של הגבר מתוך הכלוב סביבי ואני מתיישבת על הרצפה הקרה. החום של האש מופנה לכיוון השני והרחק ממני בגלל הרוח הקרה. אני רק מחכה שיגיע הבוקר ואולי אמצא דרך להתחמק מכאן.

אני מצטערת שביקשתי לצאת מהכלוב כי משום מה העדרו של הזר שהביא לי את הגלימה גורם לי להרגיש חוסר ביטחון. למה הרגשתי בטוחה עם אדם זר לגמרי שאפילו את השם שלו הוא לא רצה לתת לי?

אני עוצמת את עיניי ומצליחה לישון מעט, כשאני פוקחת אותן זה קורה במהירות בגלל שאני שומעת רעש של זרדים נשברים בקול שקט ממש מאחורי העץ שמולי.

אני מאמצת את עיניי ואני מבחינה בשיער הבלונדיני הבהיר של אורורה לפני שהיא מציצה מאחוריו.
אני מחייכת והיא מסתכלת לכל כיוון לפני שהיא יוצאת ומתקרבת אליי. אבל אז קולו של הצייד נשמע רועם, "מתחילים לזוז!" הוא קורא ואני מסמנת לה לברוח כדי שלא ילכדו גם אותה.
משני צורה לא מחבבים אלפים. למעשה, הם שונאים אותם אפילו יותר ממה שאנחנו, בני האדם שונאים אותם.

אני מתרוממת על רגליי ומנערת את האבק מהשמלה שלי. הכאב בקרסול שלי פועם ומקשה עליי. אני מרימה את עיניי מהשמלה וקופצת לאחור בבהלה כשאני רואה את הצייד עומד מולי. הוא עושה תנועה מהירה וברגע בודד מהיר אחד שתי ידיי לכודות בכף ידו.

"מה...?" אני לא מבינה מה קורה אבל עכשיו אני שמה לב שבידו השניה שלא אוחזת בי יש חבל. הוא מלפף את החבל סביב שני ההמפרקים שלי וקושר אותי. "מה אתה עושה?" אני שואלת הזמן שהוא מסיים את הקשר ומושך את הקצה של החוט כך שאני נגררת אחריו.
אני צולעת על הרגל הבריאה שלי ומנסה לא לעשות לעצמי יותר נזק ממה שכבר קיים.

"הבטחתי לך שתלכי ברגליים, אני מקיים." הוא מטפל על הסוס הגדול שלו בזמן שהכלובים מתחילים לזוז קדימה.

"אני יכולה ללכת גם בלי להיות קשורה אליך." אני אומרת מנסה לשחרר את הקשר בידיי. אבל זה לא מצליח כי הוא קשר אותי היטב.

"כן, את יכולה... אבל מה הכיף בזה?" הוא מחייך ומכב את הסוס שלו בצידו כדי שיתחיל ללכת. "יצאנו לדרך. נעבור דרך שביל הצוקים כדי לא להיכנס לביצות." הצייד קורא וכולם מתחילים לנוע.

אני מועדת על שורשי עצים וסלעים, ככל שהדרך נמתחת אני יכולה להרגיש את הסיבים הגסים של החבל נוגסים בפרקי היד שלי, כל צעד מזכיר את הכאב שלי.

אני מאטה את הקצב הליכה שלי וסוסו של הצייד נוחר, נשימתו נראית באוויר הבוקר הקריר. הצייד מושך בחבל, דוחף אותי קדימה, ואין לי ברירה אלא לציית. הרגליים שלי חלשות, רועדות מתשישות וכאב, אבל אני ממשיכה, מונעת על ידי תקווה נואשת להישרדות.