הזמן עוצר את מלכת כשאני צופה בה יוצאת מהיער, מוחזקת בידיו של אחד מהלוחמים. היא משדרת פגיעות והתרסה. בגדיה קרועים נצמדים לגופה העיניים שלה אפורות בהירות, כמו ערפל הבוקר והן פוגשות את עיני, בפעימת לב העולם מצטמצם והופך לריק כשהיא מולי.
"היא וויספר." אני אומר לעצמי. "היא הוויספר שלי." אני מרגיש עת זה בעצמות, בכל חלק בגופי. איך זה הגיוני? לא שמעתי על וויספר ממין נקבה. אבל אני יודע שאין לי טעות בזיהוי כי זאת היא.
היא האישה הכי יפה שראיתי אי פעם. לא כפי שמתארים משוררים, לא, זה יופי גולמי. שערה, שחור כשמי הלילה, גולש בגלים וזה פראי, לא מאולף.
היא לא מסוג הנשים שאני רגיל לראות. היא לא פרח עדין. היא סערה.
אני יכול לראות את הרעד בגופה, זה שלא קשור לבכי שלה. צינת הלילה נוגסת בעורה, אבל זה יותר מזה. אני די בטוח שהפחד גם כן גורם לה לרעוד.
אני יכול להרגיש את אותו פחד שמצמצם לי את הבטן. אני יכול להרגיש אותה. וזה הגיוני בהתחשב בעובדה שהיא וויספר שלי.
אני יכול להרגיש כל תחושה שלה כשהיא קרובה אליי כל כך ובמידה והיא לא חוסמת אותי.
אני יכול להרגיש עכשיו גם את הכאב בקרסול שלה. אומנם זה לא באותה העוצמה כמו שהיא מרגישה אבל זה כן חזק מספיק כדי שאדע שהיא כאובה מאד.
היא לא תצליח להרגיש אותי כי למדתי לחסום את הקשר במשך הרבה מאד זמן.
מהרגע שקיבלתי את קעקוע הסימן באותו הלילה, הדבר הראשון שעשיתי זה להתחיל ללמוד לחסום את הוויספר שלי. אני לא יכול לאפשר לה להרגיש אותי.
וויספרית. אני עדיין לא מעכל שהוויספר שלי היא נקבה. מעולם לא שמעתי על וויספרית. אני צריך לבדוק בתיעוד ההיסטורי בספריית המלוכה כשאחזור. יכול להיות שהן מתנהגות שונה מהוויספרים הזכרים?
אני מסתכל עליה, היא לובשת את הפחד שלה בצורה שונה משל שאר האנשים בכלוב איתנו. היא לא מחצינה אותו אלא לובשת אותו כמו שריון לוחמים.
אחרי שנתתי לה את הגלימה הרעד שלה קצת הופחת. עברתי לדאוג לאנשים האחרים בכלוב.
כשהדרך נמשכת אני מחליט ללכת ולהתקרב אליה. זה כאילו אני זקוק לקרבה שלה ואני תוהה אם היא מרגישה את אותה התחושה.
אני מתיישב לצידה, "נפגעת?" אני שואל אותה שוב, בפעם הקודמת היא לא ענתה לי.
היא מרימה אליי את פניה, צבע כחלחל צובע את שפתיה. היא כועסת מקור ומתעורר בי דחף לא הגיוני לעטוף אותה בחום, להגן עליה. אבל כל מה שיש לי זה את את הגלימה, אותה אחת שעכשיו עטופה על כתפיה.
היא מהנהנת, מבטה לא עוזב את שלי. "פצעתי את הקרסול," היא לוחשת. הקול שלה שקט. כאילו היא מנסה לא להעיר את חברינו לכלוב.
YOU ARE READING
וויספר
Romantik"אף וויספר לא הצליח לשלוט על דרקון שחור. את תהרגי את עצמך!" הוא אומר. "אני לא וויספר. אני וויספרית." "אני יודע שאת שונאת אותי, ומה שאני הולך לעשות יגרום לך לשנוא אותי יותר." הוא מפעיל את הכוח של הקעקוע הארור שגורם לי לציית לו. רק לו. אבל הוא לא יו...
