פרק חמש
איימי:
פיהוק גדול נמלט מפי וידיי נפרסו לאחור, שפשפתי את עיניי והתקדמתי בגולמניות אל עבר הווילון הגדול שבחדרי, טיפות אור בצבצו ממנו והאירו חלקים אחדים בחדר, אבל כשפתחתי אותו האור נפרס על כל החדר והוא נראה מואר מתמיד, למרות שמתג האור שבחדרי כבוי.
תירגעי איימי. בוקר. יום חדש. הכל בסדר, אף אחד לא ידע כלום. הזכרתי לעצמי כמו בכל יום מאז התקרית.
בזמן שהיינו באובר, אני וג'ו קבענו שלא נדבר על המקרה. משתי סיבות, גם כי זה נחלת עבר וגם כי הוריה של ג'ו יתחרפנו כשישמעו שדבר כזה קרה לילדה אהובה שלהם, היא לא רוצה להלחיץ אותם, ואני לא רוצה להלחיץ את בראד, הוא מסוגל להיות מפחיד שהוא עצבני, אני סומכת עליו שישרוף חצי עולם עד שימצא את הנבזה שעשה זאת. מחינה כלשהי נחמד לדעת שדואגים לי, ויותר נחמד לדעת שאני לא משלה את עצמי וזה באמת עלול לקרות.
התקדמתי לעבר השירותים. התבוננתי במראה. שקיות גדולות עיטרו את סביב עיניי, תוצר של חוסר שינה משמעותי, מה אני אעשה? סיוטים רבים תוקפים אותי לאחרונה. צחצחתי את שיניי.
דפיקה נשמעה בדלת, ולאחר כמה רגעים שלא נשמע מענה התווספה עוד אחת אחריה.
"איימי!" צווחה אימא "הדלת לא תפתח את עצמה"
"אני לא מצפה לאף אחד" השבתי, וירקתי את
המשחה אל תוך הכיור.
"זה לא משנה את העובדה שדופקים" השיבה ברברבנות, כמובן ששוב היא נצחה, כי מיד ירדתי בגרם המדרגות עד שהגעתי לדלת הכניסה. סובבתי את המפתח ופתחתי אותה בדחיפה. הדבר הראשון שראיתי היה יד חסונה שבדיוק באה לדפוק בפעם השלישית, מפרקי אצבעותיו היו אדומות וורידים בולטים הגיחו מכף ידו עד למרפקיו, מראה כזה דורש המון שעות בחדר כושר. הוא הוריד את ידו ופנים מוכרות נגלו לעיני, אבל מאיפה?
עיניו התכווצו ואז נצצו, היה נראה שהכיר אותי בהחלט. רגע! אני יודעת!
"קמרון?" קול בקע מאחורי. הסתובבתי וראיתי את בראד עוקף אותי ומתקם אליו "הקדמת" אמר לו.
הקדמת?! מזה אמור להביע?
"הייתי באזור" אמר ושפשף את עורפו. היה נראה שהוא בעצמו מנסה להבין מה לעזאזל קורה כאן.
"תיכנס" עודד אותו בראד והחווה בידו אל עבר הבית.
"פיג'מה יפה איימס" אמר הטיפש ופרע את שיערי בזמן שהם חלפו על פניי. קמרון הסתכל אחורה ושלח לי מבט שואל, כמו זה שאני בטוחה שיש לי כרגע.
קמרון:
ראיתי שחור. לא יכולתי להאמין, היא פה.
אחרי הייסורים שהעברתי את עצמי על הנערה המסתורית, היא התגלתה בתוך הבית של חברי הטוב.
בינתיים בראד התגלה כחפרן הכי גדול של המדינה ודיבר אלוהים יודע על מה. וזה נתן לי זמן שאותו העברתי בלחשוב רק על איימי רייט "זאת אחותך?" שאלתי, וכנראה שהתפרצתי בדבריו כי הוא תלה בי מבט מעוצבן והשיב בחיוב. הכל התבלבל לי,
סובבתי שוב את מבטי לאחור, היא כבר לא הייתה שם, סובבתי את ראשי ימינה לא, שמאלה כן, היא הייתה במטבח, מאחורי עמוד גדול ומעצבן שהסתיר לי חלקים בפניה. היא נראתה סקרנית ומבולבלת בו זמנית, כנראה היא חשבה שאני לא רואה אותה, כי היא בחנה אותי ללא בושה מכף רגל ועד הראש...כמעט, עיניה המשוטטות נעצרו על ידיי, העפתי בהן מבט ומיד ראיתי את האדמומיות שנגרמה לי מהמכות. כנראה שזאת צלקת אם זה עדיין לא ירד. יופי, טוב יותר, מבחינתי זה מזכרת מהיום הראשון שבו ראיתי את הפניה היפיפיות, כבר מהרגע הראשון חקקתי את פניה בזיכרוני, ועכשיו כשאני רואה אותה שוב, בלי איפור פשוטה לגמרי, היא אפילו יותר יפה. עיינה משו מידיי ועברו לפרצופי. מבטנו התמזגו, והיא נרתעה והסתתרה מאחורי העמוד עד שכולה נעלמה.
חייכתי ללא שליטה. לאחר כמה רגעים היא שוב הגיחה מהעמוד ומבטה הפך למופתע כשראתה שאני עדיין מסתכל לאותו הכיוון. מצטער, אני לא יכול להרפות.
YOU ARE READING
לחיות עם זה
Romance*אני לא אוהבת אותו! אני לא אוהבת אותו! אני לא אוהבת אותו?* איימי: לפעמים אני מרגישה שאני חיה בתוך הצגה. אני מתבגרת מופרעת ולא ממושמעת. המזג שלי תלוי באם קמתי ברגל שמאל או ימין. אני מרגישה שהכל קורס לי בין הידיים. אך לילה אחד הכל השתנה, מצד אחד הוא...
